#8 הכישלונות שלי
האתיקה המקצועית שלי היתה מאז ומעולם היסוד והבסיס של העבודה שלי.
מהיום הראשון בו התחלתי ללוות תהליכי ריפוי היתה בי בהירות פשוטה שהיחסים שלי עם האנשים שאני פוגשת הם מקצועיים בלבד.
ברור שישנה אווירה רגשית קרובה מאד של הלב, הרבה צחוק ובכי ולפעמים גם חיבוק חם בסוף מפגש, אבל הגבול היה ועדיין מאד ברור: לעולם לא יהיו לי יחסים רומנטיים-אינטימיים עם אנשים שאני מלווה באופן פרטני או קבוצתי, המפגשים תמיד יתקיימו בביגוד מלא וכמובן שתהליכי הריפוי אינם כוללים שום סוג של מגע אינטימי או מיני שלי עם המשתתפיםות.
לא היה לי צורך להסביר לעצמי את הגבול הזה, כי הרגשתי שהוא שומר עליי ועל האנשים ושהוא גם הגבול הבריא והנכון.
לפני כשלוש שנים במסגרת הכשרת מנחים בגישתי הנחיתי יחד עם שותפה קבוצת גברים וקבוצת נשים לאורך שנה שלמה. נפגשנו על בסיס שבועי לתהליכי ריפוי מאד עמוקים.
ואז קרה לי משהו – משהו שלא קרה לי עד אז וגם לא מאז.
הצעתי לאחד התלמידים שניפגש לקפה מחוץ לזמן הלימודים.
הרגשתי אנרגיה חברית נעימה בינינו וזה נראה לי באותו רגע תמים ופשוט.
בדיעבד אני מבינה שזו היתה הטעות הראשונה בתוך כדור שלג של טעויות שהמשיך להתגלגל.
הוא נענה להזמנה בפשטות הדדית, ומספר ימים מאוחר יותר, נפגשנו בביתי.
בדיעבד – ותודה על הלמידה – אני יכולה לראות שכבר כשהוא הגיע לפתח הדלת ואמר שלום וגם הביא איזה שוקולד מתנה, הרגשתי שאנחנו חוצים את הגבולות ששומרים עלינו. לא הרגשתי את זה ברמה המודעת. ברמה המודעת הרגשתי שמחה פשוטה לבלות זמן עם חבר.
עברנו לסלון, דיברנו, צחקנו, והשיחה התגלגלה למגע אינטימי. החזקת ידיים, ישיבה קרובה אחד לשני, והכי קרוב שהגענו אליו היתה תנוחת כפיות בביגוד מלא. שם נעצרנו. וטוב שכך.
בדיעבד – ברור שחציתי את כל הגבולות שאני עצמי שמרתי עליהם כל השנים וחשבתי ש”לי זה לא יקרה”, אין מצב שאהיה באינטימיות עם מישהו שמשתתף בקורס שלי. והנה זה קרה.
איך זה קרה? זו שאלה שנשארתי איתה בשלוש השנים האחרונות, ונראה לי שהיום אני סוף סוף מבינה ששיחזרתי טראומה של עצמי, אירוע שצף בתת המודע שלי רק כשנה וחצי מאוחר יותר, והוא דומה בהרבה מאד מובנים למה שאני עשיתי.
דמות סמכותית טיפולית נגעה בי כשאני רק תינוקת וילדה רכה בשנים, חסרת אונים לחלוטין, ברור שלא רציתי, אבל גם ברור שסמכתי עליה.
האירוע שקרה עם התלמיד היה דומה בהרבה מובנים. הוא אמנם הגיע מרצונו החופשי אך הגדרת היחסים בינינו באותו זמן היתה מקצועית והיררכית – אני המדריכה והוא זה שלומד כך שמראש היחסים בינינו לא היו שוויוניים באמת.
בנוסף כשנכנסנו למרחב של מגע, אני הייתי יותר אקטיבית ממנו, ובכלל לא שמתי לב שהוא קפוא, שקשה לו לדבר, לא ראיתי אותו. בדיוק כמו שמי שפגע בי – לא ראה אותי.
ימים ספורים אחרי האירוע התכנסנו כמידי שבוע למפגש למידה של הקורס ולשמחתי הוא סיפר הכל לקבוצה, הוא כתב את הדברים בבהירות, ניכר היה כמובן שקשה לו לשתף אבל שהוא חייב. הוא קיבל עידוד מלא מהקבוצה ומהמנחה שהיתה איתי. עיבדנו את זה כקבוצה ככל יכולתנו. ברור שחוויתי באותם רגעים כאב עצום שאיפשר לי להתחיל לקבל אחריות על הבחירות שלי.
יש בי חרטה עמוקה, צער וכאב על כל שרשרת האירועים.
היום אני רואה וחשה את הכאב שגרמתי – ולא מסבירה אותו על ידי הכאב שנגרם לי. רק רואה את הקשר בין הדברים.
אני מבינה – שאני לא “מעל” שום דבר, גם לי יכולים לקרות מצבים שבהם אני מנותקת מהלב, פועלת ממניעים לא מודעים ומשחזרת טראומה שפוגעת גם בי וגם באחרים.
אני מרגישה שהאירוע הזה עוד נמצא בתהליך ריפוי והכתיבה עכשיו היא עוד צעד. מאמינה שיהיו עוד צעדים בהמשך הדרך.
