הייתי בת 12 כשרציתי שיהיו לי שדיים. בגיל הזה היו לי רק ניצנים זעירים ואני הרגשתי שונה ומוזרה, כמהתי לנשיות בוגרת יותר, רציתי שתהיה לי חזיה (מי היה מאמין שרציתי את השטות הזאת?) ובעיקר רציתי להיות כמו החברות שלי לכיתה.

השנים עברו, השדיים התחילו לגדול ואיתם הכמיהה למגע עם בן, הייתי נערה ביישנית למדי ורק בגיל 19 ידעתי גבר לראשונה. אני זוכרת את ההמתנה למגע המיני הראשון, חלמתי, פינטזתי, ביקשתי, לא כל כך ידעתי מה אני מבקשת, רק ידעתי שאני רוצה להרגיש את זה, את החיבור הפיזי האינטנסיבי, את החשיפה העמוקה הזאת שלי מול אדם אחר, לא דמיינתי אז עוד כמה אוצרות מחכים לי במערת החשקים האינטימית.

 

עוד שנים עברו, והתנסיתי במערכות יחסים שונות ומגוונות, חד פעמיות, רב פעמיות, כאלה שנמשכו שנים, וכאלה שנמשכו שעות, ימים, שבועות וחודשים. כל מסע אינטימי כזה לימד אותי כל כך הרבה. בהתחלה בעיקר ראיתי כמה אני לא יודעת – לא ידעתי להגיע לאורגזמה, ולא ידעתי שהעונג שלי חשוב, גם לא ידעתי לבטא רגשות באופן מלא, וכל הזמן פחדתי שיעזבו אותי. כל התנסות חשפה פגיעות וממנה נולדה עוצמה חדשה. לאט לאט הרגשתי שאני מתחברת לחכמה נשית עתיקה שיודעת את הנשיות, הגבריות, את הגוף ואת הנפש, יודעת את החיבור הרוחני האפשרי דרך מיניות ועוד סודות שהתגלו מעצמם.

בשנים האחרונות אני מרגישה שאני קוצרת את פירות המסע, חווה חיבור עמוק יותר לעצמי שבו התקשורת עם האחר זורמת, אפשרית ואותנטית (ברור שהכל יחסי, ושבכל רגע אתגרים נוספים מגיעים ועם זאת ישנה יציבות פנימית חדשה, בית פנימי שהוא אני). לקח זמן, חוויתי הרבה כאב בדרך, ועם כל כאב גדלתי עוד, למדתי עוד לגעת בעצמי, ולהקשיב לפות ולרחם שלי, למדתי שהזוגיות שלי עם עצמי חשובה יותר וקודמת לכל קשר שלי עם שותף, למדתי שכשאני אוהבת את חכמת הגוף והלב שבי, קל לי יותר להיות שם ולהקשיב למי שאיתי.

 

המסע לתוך עצמי הפך מבלי שהתכוונתי למסע שאני חולקת עם אנשים, לא תכננתי את זה. זה קרה. מצאתי בדרך שכל חוויה שאני חווה אינה אישית – ובעצם (א)נשים רבות כמוני חוות את התהליך המופלא הזה של פתיחות הולכת וגדלה וכמיהה אינסופית לאהוב יותר.

מה למדתי?

 

בהכשרה המקצועית הפורמלית שלי אני עובדת סוציאלית, למדתי גם במכון אדלר מספר קורסים בטיפול משפחתי וזוגי, יש לי תואר ראשון נוסף בפסיכולוגיה, וב-13 השנים האחרונות הלימוד שלי היה ועדיין אוטודידאקטי (עצמאי). אני אוהבת ללמוד בעצמי ומתוך עצמי – ספרים וסדנאות עוזרים, מוריםות שאני פוגשת בדרך, ובעיקר עבודת התרגול היומיומית היא תהליך הלימוד המשמעותי מכולם.

הגישה שיצרתי מושפעת מגישות פסיכולוגיות, סקסולוגיות, טנטריות ומדיטטיביות ועם זאת היא מקורית, כמו פרי חדש שנוצר מתרכובת של כמה פירות אחרים. מה שייחודי בפרי הזה הוא המיקוד בחיבור שבין המיניות והעונג לפתיחה של הלב דרך תהליכי ריפוי רגשיים.

 

איך קורה הריפוי הרגשי?

 

אחד הכלים שמתפתחים דרכי קיבל את השם צלילה רגשית, הצלילה הרגשית מאפשרת הקשבה לכל תחושה / רגש / זיכרון טראומטי / פנטזיה מינית / אמונה / תפישה, כל אחד מהרבדים האלה הוא שער למסע תודעתי למעמקי תת המודע.

הנחת היסוד של הצלילה הרגשית היא שמאחורי כל כיווץ (אין לי חשק מיני, לא עומד לי, קשה לי לגמור, אני גומר מהר, אני חשה חרדה מול גברים, אני חש חרדה מול נשים, קשה לי עם קונפליקטים ועוד) קיים רובד רגשי שמבקש להיחוות במלואו.

ההרגל האנושי להימנע מחוויות כואבות מונע מאיתנו בדרך כלל מיצוי של הלמידה שיכולה לקרות בכל רגע.

תהליך הצלילה הרגשית מאפשר את המגע הישיר הזה עם החוויה. ברגע שהחוויה הרגשית נחווית במלואה אנרגיית חיים משתחררת בגוף, וריפוי קורה, הכיווץ משתחרר ומשם הדרך למימוש עצמי מיני פתוחה ואפשרית יותר.