הרבה זוגות שמרגישים יותר כמו שותפים לדירה מאשר כמו זוג אינטימי – חושבים שהסיבה היא שאין להם זמן. שהם עסוקים בשגרת החיים השוחקת ושאם היה להם יותר זמן לעצמם ולזוגיות הכל היה נפתר והם היו מתקרבים, מדברים מהלב ועושים אהבה.

והאמת היא? שבאמת אין להם זמן.

הלו”ז שלהם מפוצץ, החיים תובעניים, וכשמישהו מהם מסתכל על השבוע קדימה, הוא באמת לא רואה איפה נכנסת שם עוד משימה, בטח שאין זמן לדייט זוגי ולהשקעה בקשר.

אני רואה את זה יום-יום בביה”ס לשפת האינטימיות. כשאני מלווה זוגות כאלה, לוקח להם זמן לשנות את הרגלי החיים שלהם ולפנות זמן מודע ליצירת חיבור והעמקת הקשר.

אבל העניין העמוק עם הטיפוסים הנמנעים, זה שהעומס הוא לא הסיבה – הוא התוצאה.

כי הזמן לא נעלם מעצמו. הוא מתמלא בגלל שאנחנו מפחדים לעצור הכל ולהיפגש באמת, בלי מסכים ובלי הגנות.

אינטימיות היא מרחב חשוף ומציף רגשית שפעמים רבות מעלה פחד, בלבול וחשש “שיראו אותי באמת”.

אנחנו לא יודעים מה לעשות עם השקט הזה, עם המבט בעיניים ועם הפגיעות והעדינות של הגוף ושל הלב, ואז אנחנו ממלאים את הלו”ז באינסוף משימות כדי לברוח מהקרבה הזאת.

כמובן שזה דפוס לא מודע, שנוצר על ידי המערכת ההישרדותית שלנו שמתוכנתת להגן עלינו בכל מחיר מפני רגשות שליליים.

העניין הוא שאם אנחנו לא פוגשים אחד את השניה, ואת עצמנו – עם כל ההצפה הרגשית הזאת – לעולם לא נוכל לחוות את מה שהלב והגוף שלנו כל כך רוצה – אהבה, תשוקה, עונג, חושניות, שמחה, ביטחון אמיתי.

הזוגות שנמנעים מאינטימיות פעמים רבות קונים טיפולים זוגיים, סדנאות וריטריטים כדי להרגיש שהם “עובדים על היחסים”, אבל כשהם יוצאים מהסדנה או מהטיפול חוזרים למציאות של הבית – הם לא יפנו שעתיים בשבוע כדי לשבת על הספה ולנהל שיחה כנה מלב אל לב או לתרגל תרגיל שהם למדו “כי אין לנו זמן”.

ומה הבעיה עם זה?

שאין שום סדנה בעולם, טיפול או ריטריט שיכולים לעשות את פעולת ההתקרבות במקומם.

מבחינת הטיפוס הנמנע – לשבת בבית, בשקט, בלי הנחיות ובלי תיווך, ולפגוש אחד את השנייה – זה סיכון רגשי גבוה מדי.

אין שם מישהו חיצוני שינהל את המרחב. אין תעודת ביטוח שזה יצליח או שזה לא יכאב.

אז מה הם עושים?

מעבירים את השרביט של “תלמדי אותנו להתקרב” למרחב מקצועי כלשהו.

הם משלמים בארנק כדי להרגיש שהם עושים משהו משמעותי למען הקשר, אבל שומרים על הלב מוגן.

הם לא באמת מתמסרים לשהייה משותפת במרחב אינטימי – שמטבעו הוא מרחב לא ידוע, ללא חוקים ברורים שבו עולה הרבה פגיעות וחשיפות.

וחשוב לי להדגיש: אני לא מדברת כאן על מיניות.

מיניות היא תולדה טבעית של אינטימיות בריאה. כשהלב מרגיש בטוח, שרואים אותי ומקשיבים לי – הגוף נרגע והמגע קורה בטבעיות.

העניין הוא, שאם מה שהכי מפחיד אותי בעולם זה שבאמת יראו את הכאב שבתוכי, את חוסר האונים או את הבדידות – המוח שלי פשוט יימנע מאינטימיות.

ובמחיר ההגנה הזו, אנחנו מפסידים את הפירות שלה: גם חוויה עמוקה של רוגע בלב, וגם עונג גופני מיני משותף.

 אז למה אנחנו כל כך מפחדים מאינטימיות?

למה המוח שלנו מעדיף לקרוס לישון אחרי יום עמוס ב23:00 בלילה, רק לא לשבת על הספה, להסתכל בעיניים ולהיות רגע יחד?

 

יש לזה 3 סיבות מרכזיות:

 

סיבה 1: אנחנו פשוט לא רגילים

מילדות למדנו לקבל את הערך שלנו דרך עשייה ותוצאות. “מה עשית היום בביה”ס?”, “יש לך שיעורי בית? לך תעשה אותם”.

אם אנחנו לא עושים משהו פרודוקטיבי שיש לו תוצאה חיצונית ממשית – אנחנו מרגישים שאין לנו ערך. זו תפיסה מערבית שגורמת לנו לזלזל בזמן שאין בו “הספק”.

ביחסים, זה גורם לנו לפספס את המרחבים הכי חשובים:

•  לשכב אחד לצד השנייה על הספה בלי “מטרה” (לא חייבים לגעת, רק אם רוצים).
• להביט זה לזו בעיניים למשך מספר דקות רצופות.
•  להחזיק ידיים בעיניים עצומות, להתמקד בתחושה של המגע העדין, בלי להתקדם בהכרח למגע ארוטי.

 

סיבה 2: פגיעות של הלב היא דבר מציף

כשאני מרשה לבן זוגי להסתכל לי בעיניים, ואני מביטה בשלו, פעמים רבות יעלה בי כאב.

זה לא כאב שאפשר להסביר רציונלית. זה שילוב של מבוכה, בושה, ותהיות פנימיות כמו: “האם אני ראויה לאהבה שלו?” או “האם אני מספיק יפה?”.

אומרים שהעיניים הן הראי של הלב. כשאני מביטה לאהובי בעיניים, אני מיד מרגישה מה מתחולל אצלי בפנים: האם אני סגורה או פתוחה? רפויה או מכווצת? אלו תחושות עוצמתיות, ולא פשוט להכיל אותן.

 

סיבה 3: אף אחד לא לימד אותנו “גלישת גלים רגשית”

לא למדנו איך להרגיש רגש כואב או מציף בלי להתפרק ובלי לשקוע לתוכו.

רגש הוא כמו גל. כשלומדים לגלוש עליו, להרגיש אותו בגוף, לשהות איתו בלי תגובתיות ובלי לנסות לסלק אותו – הוא משנה צורה. בסוף הגל הזה, הוא הופך לאהבה וללב פתוח לרווחה.

 

עומס החיים לא הולך להיעלם מעצמו. אינטימיות ותשוקה לא ינחתו עליכם יום אחד בהפתעה כשהילדים יגדלו או כשהלו”ז יתפנה.

אי אפשר לקצר את הדרך ללב, ואי אפשר לקנות מוצר או ליווי שיעשה את עבודת ההתקרבות במקומכם.

התפקיד שלי בביה”ס לשפת האינטימיות הוא לא למנוע מכם את הפחד או את אי-הנוחות של המפגש הקרוב. התפקיד שלי הוא ללמד אתכם איך לעבור דרך הגלים האלה בצורה הרבה יותר חכמה, רגישה ובטוחה.

אבל אני רוצה להיות הכי כנה איתכם: אני לא קוסמת. אני מורה ומלווה.

התהליכים בביה”ס מצליחים רק כשהזוגות שמגיעים אליי מוכנים לעצור את הריצה, להשקיע, ולתרגל הלכה למעשה בתוך הבית שלהם.

לא במקרה התוכניות שלי הן לא רק תרפיה בקליניקה, אלא שילוב של למידה עצמאית ותרגולים אישיים. כי רק דרך חיכוך יומיומי עם המציאות, מגיעים לתוצאות.

אם נמאס לכם להרגיש שאתם שותפים לדירה שרק מתזמנים משימות ואתם מוכנים להפסיק לדחיין את הקרבה שלכם וללמוד את השפה הזו באמת – אני מזמינה אתכם לעשות את הצעד הראשון.

 

נ.ב לפעמים זה לא זוג שנמנע, אלא בעיקר צד אחד שנסוג אל העומס, בזמן שהצד השני מרגיש בדידות עמוקה ומשתוקק לשינוי. אם זה המצב אצלכם, אל תחכו שהצד השני “יתעורר”.

פריצת הדרך בזוגיות מתחילה לעיתים קרובות מהאומץ של צד אחד לעשות את הצעד הראשון, לקבל כלים ולשנות את הדינמיקה.