הקשר שבין מוות לאהבה
חשבתם פעם על הקשר שבין מוות לאהבה?
המשפט ‘עזה כמוות אהבה’ הלקוח משיר השירים שימש אותי כשער למסע פנימה.
הסיפור שאספר כאן עלה בתוכי במצב מדיטציה מאד ייחודי שבו ביקשתי לרפא כאב שעלה מתוך הלב.
ראיתי תמונה, שמעתי סיפור והנה הוא לפניכם:
שירה היתה בת עשר כשאמה חלתה מאד, היא היתה בת יחידה, שגודלה באהבה כבירה של אמא שמוכנה לתת הכל למען הבת היקרה שלה.
לבה של שירה נשבר למראה האם שוכבת במיטה, חסרת אונים וחלשה.
זה גרם לה עצמה להרגיש שאין משמעות לחייה, שהיא לבד בעולם, ושמרגע זה בהכרח החיים יהיו קשים וכואבים יותר.
שירה לא ידעה אז שהיא עומדת לחוות את החוויה המשמעותית ביותר אי פעם.
האם נפטרה כמה שבועות לאחר מכן, לאחר שהרופאים לא הצליחו לסייע בידה.
שירה יתומה מאם ומאב הרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה.
היא ידעה שבקרוב מאד יקחו אותה למשפחה אומנת שתנסה להעניק לה בית חם ואוהב, היא ביקשה כמה רגעים של פרידה מהבית שחלקה עם האם היקרה.
היא נכנסה לחדר והקור חדר לעצמותיה, אמא כבר לא כאן, עובדת המוות החלה להדהד בכל תא בגופה, מחדדת את התחושות, הרגשות והמחשבות.
“התישבתי בפינת החדר, במקום שבו היתה פעם המיטה של אמא.
נזכרתי בכל הרגעים הטובים שהיו לנו יחד, בחיבוקים החמים של אמא ובצחוק המתגלגל שלה.
בכיתי. לא שלטתי בזה, דמעות הופיעו על לחיי ואני לא התנגדתי.
לא התנגדתי לגלי הכאב שהציפו אותי מאיימים לשבור את חזי ואת לבי לאלפי רסיסים.
נשמתי עמוק, מרפה עוד לתוך הרגע.
ואז שמעתי אותו מדבר אליי, בבהירות, כאילו הוא עמד לידי ולא היה קול בתוך ראשי.
היה זה המוות בכבודו ובעצמו, הוא אמר לי שהוא כאן בשבילי, הוא הציע לי להניח את ראשי בחיקו, הוא אמר לי שהוא הטבע העמוק ביותר שלי.
בהתחלה לא הבנתי, התנגדתי, נלחמתי, העליתי אינסוף תמונות בראשי בתקוה שזה יעלים את הקול העמוק שקורא לי.
דיאלוג עם המוות
“אל תפחדי” הוא אמר, “אני המוות. אני הסוד העמוק ביותר של הקיום שלך כאן על פני האדמה.
אל תפחדי. אני לא רע ולא טוב. אני פשוט מוות. הסוף של כל הדברים.
“הקשבתי, קצת רועדת, לא מבינה מיהו זה שמדבר אליי, “קחי נשימה עמוקה, ואז עוד אחת. אל תתכווצי ואל תתנגדי, כי הכל בסדר.
אני יודע שכואב לך, חושי אותי לעומק, ותדעי את עצמך. אני הנצח.”
לא הבנתי מה הוא אומר. נשמתי כפי שהוא הציע, והתחושה היתה שהתמונה מתחילה להתבהר בתוכי.
עדיין היה כאב עמוק וחודר אך התגובה לכאב הפסיקה, כבר לא התנגדתי.
הרגשתי שהמוות ממלא כל תא בהוויה שלי. המחשבה התבהרה ותחושות של ריקות ומרחב מילאו אותי.
לא ידעתי שום דבר ברגעים האלה, רק נשמתי.
נכחתי כל כולי, הרגשתי את הגוף שיושב על הרצפה וראיתי את הקירות הצבעוניים שהיו ביתי מאז שנולדתי.
ברגע הזה קמתי והתחלתי להלך בחדר, נגעתי בחפצים שעוד נותרו, ברוחה של אמי, בעצמי.
הרגשתי שאני רוקדת עם המוות, עם הכלום שמעבר לכל, עם המסתורין שחבוי בכל רגע.
הודיתי לו למוות על שהוא הופיע, ואז הוא המשיך, “אני מרגיש שאת מבינה עכשיו. את מבינה שאני המתנה שחיכית לה כל חייך.
את רואה שאהבה ומוות הן כמו אחיות שנעות ביחד בשבילי החיים, ושאת מגלה את טבעך העמוק כאהבה כאשר את מסכימה למות כלפי כל מה שידעת על עצמך.
שימי לב שברגע שבו שחררת את האמונה שאמא צריכה להישאר איתך לנצח, את יכולה להתמזג עם האהבה הנצחית שבלבך, ועם המוות המסתתר בכל רגע של פרידה וסיום.
אני רוצה לחלוק איתך את סוד המוות כי אני מרגיש שאת מקשיבה עכשיו, את פתוחה וזמינה.
שימי לב, הנטייה של בני האדם להתנגד למוות, לפרידות ולסופים מונעת מהם לפגוש את טבעם הרוחני הנצחי, למדי אותם, דברי אליהם, הם חייבים לשמוע את האמת.
בקשי מהם שיפסיקו להילחם בי, כי אני ידיד.”
המוות כשער להתפתחות התודעה
ביקשתי שיסביר כי לא הבנתי הכל,
“כאשר אני מופיע בצורה של פרידה מאדם קרוב, סיום מכל סוג שהוא או מוות ממשי של הגוף – אני עצמי שער,
מי שייכנס דרכי במודעות מלאה יוכל להיזכר בעצמיותו הטהורה, זו שהיא מעבר לכל ולברך על הטבע המשתנה תמידית של החיים עצמם.
אני שער להתפתחות התודעה, אני נתיב לגילוי הרוחני העמוק והנשגב ביותר שקיים עלי אדמות.
הכל מת בסופו של דבר, כל פרח, כל אדם, כל אורגזניזם חי – ימות בזמנו.
עכשיו את יכולה לבחור אם להתנגד, לכעוס ולכאוב לנצח, או להסכים, להשתחרר ולהתמזג עם הטבע האמיתי שלך.
הטבע האמיתי שלך – הוא מוות.“
“אני מרגיש שאת מתקרבת אליי עוד. אני שמח. החיים והמוות אחד הם.
שימי לב שאת סובלת רק כאשר את מתנגדת לנסיבות החיים, אם תביטי לעומק בכל רגע מחייך תראי שאני טמון בכולם,
אני חוט השני שצובע את חייך באור של ידיעה עמוקה והתמזגות עם השאלה הנצחית – מי את באמת.
חשבת על זה פעם? שאלת את עצמך? מי את?
האם את הגוף, האם את הנפש, האם את אותה רטיטה אנרגטית שבאה במגע עם החיים?
אני אומר לך – את הכל ולא כלום, את אני ומעבר לי, את כל הנגלה והבלתי נגלה.
סוד המוות הוא שער, התואילי להיכנס דרכו, עכשיו?”
פחדתי, לא הבנתי, האם הדיאלוג הזה אמיתי או שאולי אני רק ממציאה אותו…
“קחי עוד נשימה עמוקה, עצמי את עינייך, ודעי את האמת.
היא מחכה לך ממש כאן, עכשיו ובכל רגע, במוכנות העמוקה שלך לדעת אותי.”
בנקודה הזו תודעתי התמזגה עם שלו, כבר לא היו שניים בחדר, רק אחד שהווה, שחי, שיודע את עצמו.
