90% מהאנשים שפוגשים אותי במרחב ריפוי יישארו עם רושם חיובי וירגישו שעזרתי להם במשהו. מי יותר ומי פחות.

10% מהאנשים שפוגשים אותי בדיוק באותו מרחב ירגישו נפגעים, יגידו שאני לא מקצועית או מניפולטיבית או אלימה, או כוחנית, או דעתנית או שרלטנית או לא מקצועית. הבנתם את הנקודה.

עליי לחיות עם המציאות הזאת.

האם הייתי רוצה שהיא תהיה שונה? ברור.
זה מאד קשה לקבל רשמים שליליים על המרחב שאני משקיעה בו הכי הרבה אנרגיה ואהבה.

לקבל את המציאות הזו עבורי זה אומר ראשית, לומר אותה בקול רם לעצמי ולאנשים שפונים אליי.
כששואלים אותי – “האם הליווי שלך יפתור לי את האתגר?” אני אומרת, ברוב המקרים כן, בחלק קטן מהמקרים לא.
או כששואלים אותי “האם את מתאימה לי בתור מלווה בתהליך העדין הזה של ריפוי רגשי במיניות ובזוגיות?” אני אומרת שאני מתאימה להרבה מאד אנשים, ולחלק קטן, לא.

מרכיב נוסף בקבלת המציאות הוא כמובן לשאול מדוע זה כך, מדוע אינני יכולה להיות “טובה” ומשמעותית עבור – כל – האנשים שאני פוגשת?

תשובות אפשריות:
1. לא יודעת.

2. אני אנושית, זה אומר שברוב המקרים אני יודעת להיות רגישה מספיק לאנשים ולגעת בנקודות הכואבות במספיק עדינות שהם מסוגלים להכיל אותה.
בחלק מהמקרים, האנושיות שלי גוברת על היכולות הגבוהות שלי ואני פשוט לא שמה לב כמה רגיש האיש או האישה שיושבים איתי ואז מסר שנראה לי חשוב כרגע להיאמר, מתקבל מאד קשה – פוגעני, לא מקצועי, חד מידי, לא מדויק וכו.

לקבל את האנושיות שלי בתור אשת מקצוע בעלת הרבה מאד שנות ניסיון והרבה מאד מקרי הצלחה, זה ממש שיעור חשוב עבורי.
אני לא מושלמת, לא מכירה אנשים מושלמים. תמיד מוכנה להכיר בטעויות שעשיתי ורוצה לדבר עליהם, ללמוד מהם ולבקש סליחה. תמיד.

3. אני בתהליך ריפוי והדרכה מקצועית מתמשך בעצמי – משנות העשרים המוקדמות (עוד רגע אני בת 50) מעולם לא הפסקתי ללכת בעצמי לקבל ריפוי והדרכה, זו אבן יסוד בעבודה שלי, בקיום שלי, בהוויה שלי. זה שומר אותי אמיתית ומחוברת לכאב שבתוכי ודרכי לכאב האנושי. זה משאיר אותי פגיעה ורגישה כמו כולם ויודעת שתמיד יש לי עוד מה ללמוד.

בגלל שתהליך הריפוי הוא אינסופי, למרות הקפיצות התודעתיות האדירות שעשיתי ב30 השנים האחרונות, עדיין יש לי “נקודות עיוורון” (ראו סעיף 2). זה אומר שגם אם אני רוצה לראות הכל, להיות הכי רגישה בעולם, והכי קשובה ומדויקת – אני לא יכולה.
מה שאני בוחרת לעשות עם ההכרה במגבלות שלי היא להמשיך את המסע הפנימי, להתייחס אליו כשורש והבסיס של הכל, ולהמשיך ללמוד מכל מפגש.
*
הידיעה שיש אנשים שפגעתי בהם במרחב הריפוי שלי היא כבדה ממש. זה הרי בדיוק הפוך מכל מה שאני רוצה ושואפת אליו. המודעות לכך משאירה אותי ערה, אחראית ומסורה בעקביות להמשך התבוננות פנימית ולמידה.
*
בתקופה האחרונה אני מתמודדת עם התקפה אלימה של אישה שעברה אצלי מספר מפגשים ספורים. לא אכתוב שום דבר על תוכן המפגשים או על תוכן ההתקפה, כרגע מטעמים של אתיקה מקצועית.
את האנשים הקרובים לי ביותר אני משתפת בפתיחות כדי להישאר שפויה.
יש הבדל בין לומר לאשת מקצוע בכל תחום שהוא, “לא פעלת בצורה נכונה איתי, חשוב שתלמדי מזה, אני לא רוצה את השירות שלך”
לבין הפגנות מילוליות אלימות, תוקפניות ומאיימות שלא מאפשרות לי לגזור את הלמידה החשובה כל כך ומשאירות אותי חסרת אונים וכואבת מאד.
*
אני רוצה להזכיר לנו שאנחנו קהילה, שבט, קבוצה, עם, איך שתרצו לקרוא לזה.
אם אדם אחד עשה רע לאדם אחר גם במרחב מקצועי, וממש ברור שלא היתה שם כוונה רעה, ובכל זאת קרה משהו לא טוב, כמה חשוב לומר את זה, לכתוב את זה, לדבר את זה, לתקשר את זה, ללמוד מזה יחד ולהמשיך הלאה לדרכים נפרדות.

גם אנשי מקצוע הם – אנשים.
יש הבדל מהותי בין הבעת כעס על שירות לא טוב = לא מקצועי = לא מדויק לבין אלימות שמטרתה לפגוע.