כבר קרוב לשנתיים שאני נעה בתדירות גבוהה – בין בתים, מדינות וכפרים. מחליפה נופים, כמו גלויות. בכל תנועה שקורית, יש את הרגע הזה שבו קורה המעבר, הקפיצה מתרחשת.

תחושת המעבר נוכחת בתוכי במשך שעות, ימים, ולפעמים אפילו שבועות, תלוי כמה גדולה הקפיצה שלפניי. במהלכה, אני מרגישה כמו בכיס אוויר זמני במהלך טיסה מטלטלת. האדמה זזה.

השינוי בפתח. הגוף מרגיש את זה, מעדכן אותי. העוצמות הרגשיות חזקות, כאבים גופניים מתעצמים, והתחושה הכללית נעה בין אי נוחות לרעד חרדתי.

הגלויה עומדת להתחלף – אבל עוד לא.
עכשיו – זה המעבר עצמו שקורה.
כמו תעלת לידה, מנהרה בזמן, משהו לעבור דרכו.

בעצם, מעברים קורים לכולנו כל הזמן.

לפעמים הם גדולים וברורים – כמו מעבר דירה, מדינה או מקום עבודה.

ולפעמים, הם מעודנים – כמו לעבור מלהיות בעבודה, ללהיות בבית. או לעבור מלאכול ארוחת ערב עם הילדים, למפגש קרוב עם אהוב.ה.

עוד מעבר מעניין במיוחד הוא התנועה ממצב זוגי אינטימי שבו המגע עדין, רגשי, למצב מיני עמוק יותר. רבים ורבות הא.נשים שפגשתי ששיתפו בדיוק בקושי הזה. הם תיארו שהתנועה בנקודה הזאת, לא זורמת, נתקעת ולא מובנת.

אז חשבתי לחלוק כאן כמה תובנות שעוזרות לי. מקוה שהן תהיינה מועילות לכן, הנוסעות והנוסעים בזמן ובמרחב!

ברמה האישית, חשוב לי להדגיש, גם כשיש לי כלים ותובנות להשתמש בהם, ההצפה הרגשית עדיין מופיעה. כנראה שעם הניסיון הגלים קצרים יותר, יש יכולת לפגוש אותם מתוך שקט וחמלה, ויש אפשרות להעניק לחוויה משמעות התפתחותית עמוקה ולחוות עוד התרחבות מתוכה. ועדיין, המודעות והראייה, אינן משנות את מהות הדברים: הגוף זז, הנפש זזה, התדרים משתנים. אני אנושית. ואני אוהבת את זה.

היכולת לזהות שאני במעבר – עכשיו – מאפשרת קבלה בסיסית של המצב והגדרה שלו עבור עצמי.  האישור העצמי ומתן ההקשר לתחושות מאפשר לי לחוות את התנודה כפי שהיא ולהרפות לתוכה.

מעבר הוא קפיצה אנרגטית מורכבת ורבת מימדים. התדר האנרגטי שלנו עצמנו משתנה, והתדרים שנפגוש במקום / זמן / מצב החדשים, גם כן משתנים. זה קצת כמו, לחזור לנגן עם להקת חברים קרובה אחרי הפסקה ארוכה שבמהלכה, ניגנתי עם חברים אחרים, מוסיקה שונה לחלוטין.

הבנת המעבר מאפשרת לי לקבל את השינויים שקורים, ולשחרר כל ניסיון לשלוט עליהם. עוד הרפיה קורית, שנחווית כהתחלה של הזדמנות לדהור על הקפיצה.

כאן אני נוגעת בנקודה הכי מהותית בעיניי לקפיצה מיטיבה שתאפשר שינוי מעצים עבורנו.

היכולת לחשוב, להקשיב, ולהיבנות מבפנים מכל חוויה שאנחנו עוברים היא ייחודית ורבת חשיבות.

מעבר, שינוי או קפיצה קוואנטית, אם תרצו – הם הרגעים שחיכינו להם. כל יציבות שבנינו, בין אם היא כלכלית, או פיזית, זוגית או פנימית, נבנתה על מנת, שאפשר יהיה להרחיב ולהעמיק את התנועה שלנו בעולם. כאשר קורית הקשבה מהסוג הזה, השינוי כבר לא מטלטל כל כך. הוא פשוט קורה.

כמה מהכלים שעוזרים לי לדהור על הקפיצה: נשימה מודעת, יוגה, מדיטציה, ריקוד, מגע, שירה, תזונה מודעת, שהייה בטבע, טבילה בים או במקור מים אחר  ושיתוף רגשי.

הכלי שאבחר, פחות חשוב. מה שחשוב הוא שאני נושמת, מוזנת וקשובה, פנויה לחוות את המעבר, בדיוק כפי שהוא. בלי לנסות לשנות אותו, בלי לרצות שהוא כבר יחלוף. הקץ למאבק.

מכירים את המשפט “אני צריכה חופשה, מהחופשה!”?

המעבר מכל מצב פנימי או נסיבתי שהתרגלנו אליו, למצב אחר, שונה ממנו – מבקש הסתגלות מורכבת בכל רבדי הקיום. כשאני מכבדת את הצורך בהסתגלות ובזמן, אפשרי לי לפגוש את המציאות החדשה שלפניי.

זו אהבה במובן של נוכחות מלאה בחוויה ואחדות איתה. זה לא אומר שחווית המעבר הופכת פתאום להיות נעימה באופן מוחלט. זה כן אומר, שבכל רגע אפשר למצוא יופי ולנשום.

זו אהבה במובן של התמזגות עם המציאות, תנועה אחת איתה, דהירה על הגל שלה.

אם נביט לרגע על כל תנועה משמעותית שקרתה בחיינו פנימית או חיצונית, נעימה או בלתי נעימה – נגלה, שדווקא שם, כששינוי קרה, קרתה גם גדילה והתרחבות תודעתית אדירה. למדנו דברים חדשים על עצמנו, פגשנו אפשרויות לא מוכרות להיות, ליצור ולאהוב.

כשאני חווה את כל הטוב שהתנועה מביאה, אני מפסיקה לדמיין שהחיים אמורים להיות שדה עננים רך, לבן וקבוע, ואני מתמסרת לתנועת החיים המשתנה תמידית, על כל צבעיה, גווניה ותדריה.

שלכם באהבה, דורית.