קווים לדמותו של תהליך החלמה מפוסט טראומה מורכבת
1. אני הולכת לשיעור יוגה קבוצתי, פעולה שלא עשיתי הרבה מאד שנים כי יש לי נטיה להיעלם כשאומרים לי מה לעשות ולפגוע בגוף שלי, בלי כוונה.
אני מדברת עם המורה לפני השיעור, משתפת בפציעה פיזית שנמצאת בתהליך החלמה, מקבלת ממנה אמפתיה ונותנת לעצמי אישור בעצם לעשות מה שאני רוצה בשיעור מתוך הקשבה לעצמי. אני גם מבקשת ממנה לא לגעת בי ללא רשותי המילולית וגם כשהיא רוצה לדייק את התנועה שלי, הבקשה שזה יהיה עדין וקשוב לצורך שלי.
עצם היכולת להניח כל כך הרבה בקשות לפני השיעור, היא למידה ענקית עבורי ואינה מובנת מאליה. המורה קשובה ופתוחה מאד לבקשות שלי.
בתרגיל הראשון אני נעלמת ולא שמה לב שהפעלתי יותר מידי לחץ על הגוף במעט מידי זמן. לאורך השיעור אני נעשית קשובה יותר לעצמי, ובתרגול ההרפיה הסופי (שוואסנה) אני מבינה מה קרה בתחילת השיעור. דווקא כשהגוף רגוע הוא מספר מה בדיוק קרה, ומסיק מסקנות להמשך.
בסוף השיעור כשיש הזדמנות לשבת במעגל אינטימי לשתף ולשאול אני משתפת בצורך שלי בתרגול הדרגתי יותר לגוף. השיתוף הוא יותר עבורי מאשר עבור המורה. אני מקבלת הקשבה גם מהמורה והקבוצה. אני מרגישה שקיבלתי חומר להתבוננות יותר עמוקה פנימה.
2. אני הולכת לבדיקת עיניים, כי העיניים מתאמצות בראייה מקרוב, כן, זה הגיל 
. אני עושה לאופטומטריסטית הכנה מדוייקת מאד איך לעבוד איתי. לא לגעת בי ללא רשותי. לדבר איתי לאורך כל הבדיקה, להסביר לי מה עושים, זה מרגיע אותי. האופטומטריסטית קולטת אותי מהרגע הראשון ומתייחסת אליי בהכי הרבה רגישות שרק אפשר. הבדיקה ארוכה מאד, מעמיקה מאד ובעוד ימים ספורים יהיו לי משקפי קריאה.
. אני עושה לאופטומטריסטית הכנה מדוייקת מאד איך לעבוד איתי. לא לגעת בי ללא רשותי. לדבר איתי לאורך כל הבדיקה, להסביר לי מה עושים, זה מרגיע אותי. האופטומטריסטית קולטת אותי מהרגע הראשון ומתייחסת אליי בהכי הרבה רגישות שרק אפשר. הבדיקה ארוכה מאד, מעמיקה מאד ובעוד ימים ספורים יהיו לי משקפי קריאה.במהלך הבדיקה אני נזכרת שלפני כשנתיים הייתי אצל רופאת עיניים, לא זוכרת למה, והיא בדקה אותי ואז בלי ששמתי לב פשוט שמה לי טיפות עיניים תוך כדי בדיקה. נבהלתי, קפאתי, לא אמרתי לה כלום. רק כשיצאתי משם התחיל לעלות כעס, וברור שאני לא אחזור לרופאה הזו לעולם. המתנה שהיא נתנה לי היא ההבנה שעליי לקבל הרבה יותר אחריות במרחבים שבהם יש סיכוי להפעלת סמכות עליי, שאינה מתחשבת או מעודדת סמכות פנימית.
כשסיפרתי את זה לאופטומטריסטית היום היא הביעה אמפתיה ורכות, ומבחינתי ממש איפשרה לי לסגור מעגל ריפוי דרך הבדיקה העדינה שהתאפשרה איתה.
3. אני קובעת פגישה שהיא חצי חברית חצי עבודה ליום שבת בצהריים. ברגע הקביעה אני מתלהבת כי ממש בא לי להיפגש עם האשה הזו. ביום שישי, רגע לפני השבת אני מרגישה בגופי שאני פשוט צריכה נחת בשבת ואין מצב שניפגש בשבת בצהריים. אני מתקשרת את זה איתה. זה מתקבל בהבנה, אנחנו קובעות זמן חדש במסגרת שבוע עבודה. אני מבינה שכאשר קבעתי את הפגישה הייתי מנותקת מחלקים מסוימים של עצמי, כי מה פתאום פגישת עבודה בשבת?! היום היחיד בשבוע שבו אפשר להרפות לגמרי!
עוד מפגש חברתי אחר בשבת שהבטחתי ~ חשבתי לנסוע אליו, מחליטה לא ללכת גם אליו, כי אני קשובה לגוף. הוא מבקש מנוחה. אני מתקשרת אל המארגנת שאני לא באה, זה מתקבל באהבה.
.
.
יש עוד מלא קווים לדמותה של החלמה.
החלמה מפוסט טראומה מורכבת היא אפשרית, תהליכית ודורשת הרבה כוחות נפש והבנה של כמה עקרונות בסיסיים.
העיקרון הכי עוצמתי עבורי הוא הלימוד של סמכות פנימית לפני כל סמכות חיצונית בכל הנסיבות.
