בגינתי שתלתי שני פרחים חדשים: אמונה ותקוה.

אפשר היה לחשוב שמעולם לא עשיתי זאת, שאולי אין בי כלל שורשים לפרחים שכאלה.

בגינתי יצרתי ערוגה משותפת לאמונה ולתקוה, קול פנימי אומר לי שהן אוהבות לגדול האחת ליד השניה, שתהיה ביניהן הזנה וזרימה.

לרגעים שוכחת שהן תמיד היו שם בתוכי ולרגעים מרגישה שהכל מתחיל מחדש עכשיו.

בגינתי שותלת תקוות חדשות ואמונות עמוקות, בי, בחיים, באנשים, בעתיד.

עד לא מזמן, לא היה בי עתיד, רק עבר והווה, וקצת עתיד קרוב.

כשניסיתי להביט לעתיד הרחוק בעיניים, חשכו עיניי והרגשתי שאינני מתקיימת שם, שאין לי גישה. אז שכחתי לקוות ולהאמין שהכל אפשרי.

לאחרונה אני נזכרת

מחדש ומתמיד

לטפח את הפרחים האהובים עליי

תקוה ואמונה בלבי

לקוות

להאמין

לחלום

לבקש בעבור עצמי ולא רק בעבור העולם.

היום העתיד מרגיש ונראה אפשרי. יש לו ריח של פרחים ואדמה וכוכבים וטעם של ריבת דובדבנים. ואני בכלל לא אוהבת מתוק. וככה הוא, העתיד שלי, מתוק מאד.

אז עם תקוה חדשה ואמונה שאפשר אני מתחילה חיים חדשים, חיים עם עתיד מתוק. נראה לי שזה מסתדר נהדר עם השנה החדשה והתפוח בדבש.