משתפת בסיפור קלאסי שאני פוגשת באופן יומיומי במרחב הריפוי האינטימיני להשראה ולמידה:

היא – לא אומרת את מה שהיא באמת רוצה במיטה. שותקת. אילמת. פוחדת. מתביישת. נבוכה. חוששת. לא רגילה לתקשר את הצרכים שלה באופן ישיר, לא רגילה שמקשיבים לה, מעדיפה לשתוק ולהסכים למין גם כשהיא לא ממש רוצה כדי לא לאכזב אותו. אין לה תשוקה מינית כמעט בכלל. רק לפעמים לפני הביוץ והוסת.

הוא – אוהב אותה. מבולבל. רוצה יותר מין ממנה. מרגיש תסכול וכעס. הוא מספר שהיא גומרת במפגשים המיניים שלהם והוא לא מבין מה הבעיה, ולמה היא לא רוצה יותר מין, הרי היא גם אוהבת אותו….

היא – נחנקת מכאב כשהיא מבינה שפעמים רבות היא פעלה נגד הגוף שלה. כואבת וכועסת על עצמה שהרבה מאד שנים היא הסכימה למין בהסכמה, ועכשיו כל התשוקה שלה נעלמה, מרגישה אשמה, מרגישה “לא בסדר”, אבודה.

הוא – עדיין כועס ומתוסכל, מבולבל כשהוא מבין שפעמים רבות מאד במפגשים המיניים עם אהובתו היא רק “הסכימה” ולא באמת “רצתה”. כועס על עצמו שהוא לא שם לב אליה יותר, כועס שיש לו דחפים מיניים חזקים ולה לא. לא באמת יודע מה לעשות. מיואש.

 

היא – מתחילה להכיר את גופה וללמוד מה מענג אותה דרך מפגשי אהבה עם עצמה. לומדת לנשום ולחוש לעומק את הכאב שקיים. האילמות מתחילה להתחלף במילים, ראשית בינה לביני ובינה לבינה, ואז גם בינה לבינו. מעזה לומר לו דברים ולשתף אותו מה עושה לה נעים. מבקשת הרבה מאד מגע – לא רק במיטה ומבקשת שלא כל מגע יוביל למין.

הוא – מקשיב לה ולעצמו, מודה בפני עצמו שהוא הרגיש את כל הפעמים בהן היא לא ממש היתה איתו. עובר דרך שלב ההלקאה העצמית לעבר שלב ההובלה הגברית המודעת, מבין שחשוב לו להיות שותף בתהליך הריפוי המשותף ושיש לו כאן הזדמנות להעמיק לתוך רבדים רגשיים ותחושתיים לא מוכרים לו. לומד לנשום.

היא – נהנית במגע עם עצמה. נהנית במגע איתו. מתקשרת כל פעם יותר את מה שהיא באמת חווה. מבקשת לפגוש קונפליקטים שעולים בזמן אמת ונמנעת מהדחקה, לאור ההבנה שהיא אינה עוזרת ורק דוחה את זמן המפגש עם הקושי ואף מעמיקה אותו.

הוא – איתה. לגמרי איתה ולגמרי עם עצמו. הוא מוותר על הפורנו, וחוקר את המגע עם עצמו בלי פנטזיות. זה קשה לו. הוא שם לב, שכאשר הוא נוגע בעצמו באמת מתוך חישה מלאה ונשימה עמוקה, הוא מתמלא באנרגיית חיים ויש לו הרבה יותר אהבה לתת לעצמו ולה.

שניהם מבינים שהזירה המינית היא מרחב חגיגה, חקירה ומשחק בין שני מבוגרים שגדלו בבתים שבהם לא היה חינוך למיניות מודעת ולא היתה תקשורת בנושא כמעט בכלל.

שניהם פתוחים להמשיך חקירה, משחק ולמידה אישית ומשותפת.

האהבה ביניהם פורחת. הם מספרים לי שזה מרגיש כמו “ירח דבש שני”.

המגע ביניהם נוכח בכל מרחב בבית ובכל זמן, מגע אוהב, מגע מרפא. כשהם מגיעים לזמן האינטימי שלהם, התשוקה מופיעה בטבעיות.