מבט של ריפוי על רעיון המדינה
אני רוצה להציע נקודת מבט, מטבעה היא רק נקודה ולא אמת מוחלטת. בא לי לעזור – בעיקר לעצמי – לקבל את המציאות הפוליטית המורכבת שבה אנו חיים בישראל בפרט ובעולם בכלל.
אני מתבוננת ברעיון “המדינה” וכצעד ראשון מכירה בו – רק כרעיון ולא כאמת מוחלטת.
“רעיון” המדינה הוא נכון לכרגע “הרעיון השליט” שמסכימים עליו רוב רובם של אנשי העולם ולכן הוא משפיע על אינסוף חלקים בחיינו האישיים, החל מהמיסים שאנחנו משלמיםות, דרך חלוקת כספי המיסים לתקציב המדינה, החלטות שנוגעות לזכויותיי האנושיות כמו הזכות להפלה והזכות לנשום ועוד.
אחת השאלות שאני שואלת את עצמי היא מדוע אנחנו צריכים מדינה? והרי אם לא היינו צריכים אותה – היא לא היתה קיימת.
המדינה אמורה לעזור ביצירת סדר חברתי מוסכם שיאפשר לצרכים הבסיסיים של כל איש ואשה בעולם להיות מסופקים – למשל הצורך בכביש סלול לנסוע בו; הצורך במים נקיים שיגיעו עד הברז של הבית שאני גרה בו; הצורך בחינוך ועוד.
רשימת הצרכים האנושיים היא גדולה מאד, והמדינה בבסיסה מנסה לתת מענה לצרכים לפי מיטב הבנתה ולפי סדר העדיפויות שמוגדר על ידה כהגיוני ונכון.
מדוע החברה צריכה מדינה כדי להיות מסודרת? האם אין לנו היכולת לעשות זאת כפרטים שמתארגנים על בסיס עצמאי ומתוך אחריות אישית וקהילתית?
נכון לכרגע, נראה שלא היתה לנו היכולת הזו ולכן יצרנו את רעיון המדינה ואף הסכמנו עליו. כמובן שבכך שהטלנו את האחריות על “המדינה” לארגן את החברה ויתרנו על החופש שלנו בהמון מובנים ובמדינה כמו ישראל (וכמובן לא רק כאן) מאד בולט הפער בין הצרכים האמיתיים של האזרחים לשחיתות הפוליטית שאינה מתעניינת כלל באזרחים, אלא רק בכוחנות, התעשרות וכבר נאמר די והותר על רעיון “הון-שילטון”. זה כמובן לא רעיון “ישראלי” אלא רעיון “אנושי”.
מדוע כוחנות כל כך בולטת במוסדות מדיניים (ואם תרצו במערכות יחסים בכלל)?
כי נפשו של האדם צעירה מאד בשנים והיא עדיין לא למדה לאהוב ללא תנאי. כאשר ניתנת לאדם אחריות, מרבית האנשים פוגשים את העוצמה המובנית בתפקיד כמפחידה עד מאד ומציפה פוסט טראומה מורכבת קולקטיבית הישרדותית (בכל זאת אינסוף מלחמות ידעה האנושות), ובמקום לעבוד עם הפחד ועם ההזדמנות לגלות את ההדרכה הפנימית שהיא כולה אהבה – הם נכנעים לכוחות פנימיים אנוכיים שדואגים בעיקר לעצמם ולמקורביהם מונעים על ידי פחד שמוליד כוחנות ואלימות.
פוסט טראומה מורכבת קולקטיבית = זה אומר שכאנושות עברנו הרבה מאד עד שהגענו לרעיון המדינה, וגם לרעיון המדינה כל המדינות הגיעו רק דרך מלחמות, כיבוש, הרג ורצח של אנשים ולפעמים אונס של נשים ופגיעה בילדים.
בואו נקשיב לזה רגע:
רעיון המדינה נולד דרך מלחמות!!!!!!!
מלחמות מבוססות על האמונה שאנחנו נפרדים ושונים זה מזה – ולכן אם את.ה יהודי / ערבי / גרמני / לא משנה, אני צריכ.ה להרוג אותך, אין לך זכות קיום.
האם זו אמת? האם אנחנו נפרדים?
לשמחתי כבר יש מסה קריטית של אנשים בעולם שיודעת שאנחנו לא נפרדים. אנחנו יותר דומים משונים ולמעשה אם נתחיל לדאוג לטובת הכלל – הכי כוללני ואוניברסלי שיש נוכל ליצור לעצמנו כאן בכדור הארץ גן עדן עליי אדמות, לדאוג לאוכלוסיות חלשות, לוותר על הרעיון המדיני המובהק שנקרא “דרכון” (שדרכו אני מזוהה כשייכת! למדינה כלשהי) שמעמיק את חווית הנפרדות, הגבולות, הפחד והכוחנות.
כלומר – עצם רעיון המדינה מושתת על ערכים של פחד ממי ששונה ממני; נפרדות ממי ששונה ממני; עליונות כלפי מי ששונה ממני; ובעצם התרחקות מטבענו האמיתי כאהבה טהורה ופשוטה שמעולם לא הבחינה בין שחור/ לבן/ צהוב / ואדום. כולנו אנשים, חיים כאן בחסד ורעיון המדינה הוא רק שלב ביניים בתהליך ההתפתחות שלנו כתודעה אוהבת. לדעתי השלב הזה יימשך עוד כמה מאות שנים, לא יותר.
אפשר לכתוב עוד הרבה על פוסט טראומה מורכבת קולקטיבית ועל מה קורה כשמנהיגי העולם שכנראה מעולם לא עברו תהליך ריפוי עמוק (רובם לבטח שלא) מחזיקים בידיהם החלטות רבות מספור שמשפיעות על חיינו.
ומה קורה לאזרחי העולם – ואזרחי ישראל בפרט – כשגם אנחנו מושפעים מפוסט טראומה מורכבת שזה אומר שיש שכבות עמוקות של חוסר אונים, כעס, זעם, שנאה ובדידות שמניעים אותנו, כי בעומק של פוסט טראומה נמצאת הנפרדות בין “הפוגע” ל”נפגע” ומנקודת מבט של נפרדות ברור שלא נרצה לקחת חלק בקריקטורה שנקראת “המדינה”.
נגיעה קלה בבחירה לא לבחור בבחירות הקרובות:
ברור שזו בחירה לגיטימית כמו כל בחירה אחרת.
באותה נשימה הבחירה לא לבחור היא תגובתיות טבעית למצב של הצפה רגשית וטראומה מתמשכת. אחרי שנפגענו כל כך הרבה “מהמדינה” – למה שנרצה לקחת חלק באיזשהו דבר שהיא עושה? אלה שאלות טובות וחשובות.
בנימה אישית – מדוע אני בוחרת (למרות שאין לי מושג עדיין במי)?
כי אני חלק מהמשחק, וכי יש לי מה לומר, וגם אם הבחירות “מכורות” מראש, וגם אם יש סיכוי גבוה לרמייה בדרגים הגבוהים ושקרים בספירת הקולות, אני רוצה לדעת שאמרתי את האמת שלי, לפחות חלק ממנה.
עבורי, כמי שעוברת תהליך ריפוי כל חיי ורואה את הקשר בין המסע האישי לקולקטיבי – לומר מה אני חושבת גם מול מי שפוגע בי משחרר אותי מחוסר אונים ומקיפאון ומאפשר לי להרגיש חזקה, נוכחת, אמיתית ובעיקר שאני בחיים בזכות ובחסד עליון.
