הפצע של הלב נרפא
בוקר של אור, אפור ומאיר.
יש שלווה בקרירות הזו, שקט עמוק.
התעוררתי בבוקר עם מילים על השפתיים.
בתחילה לא הבנתי מאין הן מגיעות, תהיתי.
אחר כך הרפיתי, הקשבתי להן.
שמעתי אותן אומרות לי:
“הפצע של הלב נרפא”.
מאין מגיעות כאלה מילים עמוקות? היה לי מוזר לשמוע אותן, אולי כי לא הייתי מודעת לעומק הכאב שניהל את חיי.
הקשבתי שוב, הסכמתי להרגיש, ואז התחושה התחילה להתפשט בתוכי. דוממת, מלאה וריקה בעת ובעונה אחת, הפצע של הלב נרפא, הנחתי את ידי על הלב והרגשתי תחושות חדשות של שלמות, אינטימיות פנימית של הלב עם עצמו.
עדיין לא הבנתי לעומק במה מדובר, אז המשכתי להקשיב.
ואז ראיתי: ראיתי שמגיל מאד צעיר, מהפעם הראשונה ששמעתי את סיפור סינדרלה או שלגיה כאבתי את המרחק ממנו, מאהובי. ידעתי כבר אז שבהיקשרות הייחודית הזו שבין שני אנשים יש מתנה שאני כמהה לה – וכאבתי את המרחק שלי ממנה.
לאורך השנים, הכאב רק התעצם, נעשיתי יותר ויותר מודעת לו, שחזרתי מערכות יחסים שמנציחות את חווית הכאב, את המרחק מהאפשרות לממש את מי שאני כאישה.
בימים אלה, אחרי שנים של חקירה פנימית וריפוי רגשי, התהליך הגיע לסיומו.
הלב שלם, בטוח בעצמו, יודע שהכל אפשרי לו, זמין, פתוח, שופע אמון, שמח, רחב עד לאין שיעור.
אני יודעת שאהבה ואינטימיות הן מי שאני – הן לא משהו “שאני מחפשת”, אלא תדרים בקיום שלי, שמושכים תדרים דומים מאנשים אחרים. וכך אני מוצאת את עצמי צוחקת הרבה יותר, שופעת יותר חום וחמלה כלפי הסובבים אותי ויודעת את עצמי במעמקים.
אין יותר כאב בלב. אני שלמה.
ואז נותרה לה שאלה אחת אחרונה: אז אם הלב שלם, מה יהיה המניע למימוש של מערכת יחסים אינטימית?
אני עדיין מקשיבה לשאלה, לא יודעת.
התודעה כל כך דוממת שהיא לא ממהרת להשיב.
הבוקר, הגוף שלי אמר לי שהדחף להתמזגות עם אדם אחר מגיע מתוכו, מהרבדים הביולוגיים הכי פראיים ובסיסיים בתוכו. שבדיוק כמו שאני רעבה ורוצה לאכול, או חשה תשוקה מינית ורוצה לממש אותה, כך רבדים אחרים בתוכי רוצים לממש תקשורת אוהבת ומתפתחת עם אדם אחר.
זה חדש לי, המלאות הזו. השקט הפנימי הזה באזור של הלב.
מרתקת אותי החוויה של אינסוף רבדי הקיום – הדחפים של הגוף ושל הנפש, הדממה הריקה והמלאה של הרוח.
ומי אני?
אני כולם
אני הגוף
אני הנפש
אני האינסוף עצמו.
(נכתב בינואר 2014)
