הוא ביקש שאני ארשה לו להכאיב לי. לקחתי נשימה עמוקה והסכמתי. מזכירה לעצמי שהגבול בין עונג לכאב הוא דק. ואז כשזה כאב, ואמרתי לו שזה לא נעים לי, הוא ביקש שוב, שארשה לו, שזה נעים לו ככה. הבנתי אז שהגבול בין עונג לכאב לא דק בכלל ושהגוף שלי בעצם יודע מה הוא רוצה – ומה הוא לא רוצה. אבל שתקתי. התמקדתי באהבה שלי אליו, או אולי בפחד שהוא יעזוב אם אפעל אחרת. חשבתי שאני משמחת אותו בכך שאני מתעלמת מצרכיי וחושבת רק עליו.

כשזה נגמר הרגשתי לבד, הוא היה בתוכי, אבל בעצם נותרתי לבד עם עצמי, עם התחושות שלא ביטאתי עם הגבולות שלא הצבתי, עם הכאב הגדול בלב על חוסר ההקשבה שלי לעצמי ושלו אליי.
אני מאמינה שנשים רבות שקוראות את המילים האלה יודעות על מה אני מדברת – הבלבול הפנימי, ההסכמות הלא מוחלטות שלנו לכל מיני רגעים לא מדויקים ולפעמים לחיי נישואין שלמים – שאינם מה שאנחנו באמת רוצות.

אני מאמינה גם שגברים רבים שקוראים את המילים האלה היו רוצים לפגוש אישה שיודעת מה היא רוצה, שמציבה גבול ברור ולא מאשימה אותם בחוסר הקשבה.

כמה שנים אחרי שהטקסט הזה נכתב הוא עדיין מהדהד בתוכי. השיעור של הקשבה לגוף בתוך מפגש אינטימי ממשיך להילמד, מעביר אותי דרך כל מה שעליי לפגוש כדי להתמיר את הקיפאון לנוכחות, את השתיקה לדיבור ואת השנאה העצמית להכלה ורכות. משתפת כי אני יודעת שזה לא שיעור אישי, כולנו לומדות ולומדים אותו ביחד. תודה על ההקשבה.