כל מי שהתנסה במערכת יחסים יודע שמגיעה נקודה ביחסים שבה אנחנו מתחילים ‘ללחוץ אחד לשניה על הכפתורים’. מדובר על כפתורים רגשיים בדרך כלל, שמעוררים תחושות פיזיות לא פשוטות כמו כיווץ, מתח, מחנק, ולא פעם הדבר מוביל לדרמה רגשית, מאבקי כח, קונפליקטים וריחוק.

בחקירה שלי לתוך המבנה של מערכות יחסים מצאתי שכדי לעבור את שלב הקונפליקטים בצורה מיטיבה וחיובית חשוב להבין מדוע הם קורים, מה הם משרתים, ואיך אפשר לחוות אותם מבלי להגיע למצבים קיצוניים של ביטויים אלימים ואפילו פרידה.

רובנו מגיעים לקשרים אינטימיים עם מעט ניסיון בהתבוננות רגשית עמוקה. אנחנו חיים את החיים, פוגשים אדם שמרגיש לנו מתאים ושלם וטוב ומתחילים לנוע צעד צעד לעבר חיבור ומימוש של קשר. הכמיהה לאינטימיות מובילה אותנו פנימה לעבר התמסרות, תשוקה מינית, ביטויים חבריים והעמקה הולכת וגדלה של תקשורת אוהבת.

לצד הכמיהה לאינטימיות, שהיא טבעית לנו ומאפשרת לנו להיות חשופים, פגיעים ואהובים, קיימות הגנות פסיכולוגיות רבות עוצמה שהן תוצאה של כל הפעמים שבהן נחשפנו ונפגענו – כלומר, בכל מערכת יחסים פועלים לפחות שני כוחות סותרים בתוכנו, האחד רוצה שנתקרב ונהיה אותנטיים ופתוחים כפי שאנחנו והכוח השני מושך לעבר הסתתרות, תוקפנות, הגנה ופחד.

בפועל זה יכול להיראות כך שאנחנו נמשכים מינית אחד לשני, ומחכים שהילדים יילכו לישון כדי שיהיה לנו זמן ביחד, אבל אז, כשאנחנו כבר שם במיטה, הביטוי העצמי שלנו דל, אנחנו לא שקטים, חרדים לבטא את עצמנו באופן מלא, משחזרים תמונות שראינו בסרטים פורנוגרפיים ולמעשה עושים כל מה שהוא הפוך מאינטימיות – לא אומרים הכל, לא קשובים לגוף שלנו ולגוף של האחר, ובמובן מסוים – מנותקים מהלב. ברור ששחזור החוויה הזו מוביל לירידה בתשוקה המינית, התרחקות ביחסים וכעסים שמבעבעים מתחת ומעל פני השטח.

דוגמא אחרת, יוצאים לדייט זוגי, לוקחים בייביסיטר, מתאמצים שיהיה לנו זמן לבד, אולי אפילו בצימר אי שם במקום קסום בטבע. ואז שם, כשאנחנו לבד, בגלל שישנם שני כוחות  סותרים שפועלים בתוכנו, למרות שכל מה שבא לי הוא להתכרבל בתוכה ולבקש שתלטף לי את הראש, אני עשוי למצוא את עצמי רב איתה על כל מיני דברים, “סוגר חשבונות” ומונע מעצמי את האהבה שאני כל כך אוהב לתת ולקבל.

לא פשוט לראות את שני הכוחות הללו שפועלים בתוכנו, ובעיקר לא פשוט להבין מה עושים עם המורכבות הזאת. הרי לכולנו יש פצעים רגשיים, ולמרות שכולנו רוצים לאהוב ולהיות אהובים, יש לנו נטייה להכשיל את עצמנו שוב ושוב במסע הזה.

המפתח לריפוי הלב ולהעצמת הכמיהה לאינטימיות ולקרבה נמצא במוכנות להכיר באחריות המלאה שלי על הרגשות שלי. כילדים, התרגלנו להשליך כל תחושה לא נעימה על ההורים שלנו ולצפות שהם יפתרו לנו את הקשיים שאנחנו נתקלים בהם. עבור ילד, החיבור להורה הוא צורך קיומי הישרדותי, הוא לא יכול אחרת. אלא שאז אנחנו מתבגרים, ונהיים ילדים גדולים יותר, ואם ההורים שלנו בעצמם לא יודעים מהי אחריות רגשית מלאה, סביר להניח שאנחנו ממשיכים לצפות מהם גם בגילאי העשרה והעשרים שיתנו מענה לצרכים הרגשיים שלנו, ובאופן מקביל גם הם, ההורים, מצפים לא פעם מהילדים שיתנו מענה לצרכים הרגשיים שלהם. לקשרים מהסוג הזה אפשר לקרוא – תלות רגשית. המצב הרגשי שלי – תלוי במה שקיבלתי או לא קיבלתי מהצד השני. למשל, אם את באה לארוחת שישי, אני שמחה, ואם את לא באה, אני עצובה; או, אם תאהבי גבר ותתחתני איתו אני מרוצה ואם חלילה תבחרי לאהוב אשה, או לחיות לבדך אהיה מודאגת, חרדה וחסרת שקט.

המניפולציות הרגשיות שפועלות בין הורים לילדים הן ברובן לא מודעות, מאד מקובלות תרבותית ועם זאת מונעות מאיתנו את השיעור החשוב כל כך שניתן לקרוא לו – עצמאות רגשית או אחריות רגשית מלאה.

קשר זוגי יכול להיות שער לגילוי של התבגרות רגשית אמיתית, התבגרות שעוברת דרך ההסכמה להפסיק להשליך את הרגשות והתחושות שלי על הצד השני, להפסיק להאשים אותו שלבי סגור, לוותר על הכעס עליו שהוא לא שוכב איתי מספיק ולהימנע מהתלונה החוזרת ונשנית שהיא לא מעריכה אותי בכלל.

התבגרות רגשית משמעותה להכיר בכך שכל מה שאני חשה ומרגישה ברגע זה, הוא שלי ובאחריותי. יש ביכולתי לעבוד איתו, להקשיב לו, להתמיר אותו, להיות איתו. ברור שנסיבות החיים הזוגיות ‘לוחצות על כל הכפתורים’, אולם אני יכולה להעניק למצב הזה משמעות התפתחותית ולהשתמש בכל הזדמנות כזו על מנת להיות עם עצמי ועל מנת להתחיל לגלות שכאשר אני חווה כעס או תסכול או כל תחושה מכווצת אחרת יש ביכולתי להכיל אותה, להיות איתה, להיות עם עצמי ולהפסיק לצפות שמישהו מחוצה לי ישפר את הרגשתי.

להיות עם עצמי, לחוש את מה שאני חשה, לנשום לתוך הגוף ולהסכים להישאר עם מה שיש – זה בהחלט תרגול מאתגר, האתגר הגדול הוא לשחרר את האמונה שאני אמורה להרגיש כל הזמן תחושות נעימות, ושאם אני לא חשה תחושות נעימות ‘משהו לא בסדר’.

בלי האמונה שהחיים אמורים להיות מרחב נעים כל הזמן – אני חופשיה להרגיש את מה שיש, ולגלות את כל השכבות הרגשיות והתחושתיות שמסתתרות במעמקי הכיווץ. ככל שאעמיק אל תוך תחושותיי, אני עומדת לגלות, שהרגשות והתחושות קיימים בי באופן עצמאי, ונסיבות החיים שעוררו אותן, רק לחצו על הכפתור, אך בטח שלא יצרו אותן.

במרחב הפנימי של הימצאות שלמה עם מה שאני חווה, מופיע שקט וחופש מהתעסקות באחר, במה הוא חושב, מרגיש ורוצה. אני עם עצמי, עם התחושות שלי, הרגשות שלי, עם העכשיו שבי כפי שהוא מתגלה בפניי ברגע הזה.

אחת לכמה זמן, גל רגשי עוצמתי עולה בתוכי ממעמקי תת המודע אל פני השטח ומבקש שאחווה אותו. זה אף פעם לא קל, תמיד מבלבל, ובאופן מפתיע וקסום תמיד מסתיים באור גדול. ‘הרי החושך’ עבורי הם רבדים רגשיים ותחושתיים עמוקים שנתקעו במערכת הנפשית בעקבות אמונות, מחשבות, טראומות, זכרונות לא מעובדים, וכל מה שהם מבקשים הוא שאחווה אותם, שלא אדחיק אותם, שאסכים להיות בית עבורם באופן מודע.

מה שמעניין לגבי המנהרות החשוכות הללו שהן מגיעות ללא הודעה מוקדמת, ודורשות ממני, בכל מקום או נסיבות שבהן אני נמצאת, לעצור, להתבונן פנימה ולהרגיש כל מה שעולה – עצב, פחד, חרדה, עומס, בדידות. כשאני מסכימה להיות עם הגלים החזקים הללו, בסופו של דבר הם חולפים, מסתיימים בדממת מעמקים וברוגע חדש. לתהליך הזה אני קוראת צלילה רגשית או התמרה רגשית, תהליך שבו רגש מכווץ הופך לתחושת התרחבות, וזה מתאפשר באמצעות ההסכמה שלי לעבור דרכו באופן עמוק ושלם.

צלילה רגשית היא כלי ריפוי רגשי שפיתחתי אחרי אינספור כלים אחרים שלמדתי, היא מאפשרת כניסה פנימה לתוך כל רגש, תחושה, טראומה, אמונה, תפישה, זיכרון, חלום – כל רסיס של מודעות יכול להיות שער לרמת מודעות רחבה יותר. אני מתרגשת בכל פעם שיש לי הזכות לצלול פנימה לתוך עצמי, או ללוות אדם אחר במסע הזה. במעמקי הצלילה לכל רגש או תחושה, אחרי שעוברים את כל השכבות המכווצות, באופן מפתיע ומעניין מופיעות שכבות תודעתיות רחבות לאין שיעור שמתאפיינות בשקט, בשלווה, בחכמה ובאהבה. זה קסם בעיניי – איך הדבר הכי כואב יכול להפוך להתרחשות כל כך אחרת.

להבנתי, הקסם הזה של מעבר מכיווץ להתרחבות הוא מבנה התודעה, מבנה פלאי ומיסתורי שמציע לנו להיכנס כל כך עמוק פנימה ולגלות שאי שם מעבר לכל הרגשות המכווצים, אין כלום, והכלום הזה הוא אנחנו, והכלום הזה הוא שקט, והכלום הזה הוא אהבה.