לפני שבוע בדיוק עליתי על מטוס לסקוטלנד. תחנה ראשונה בתוך מסע חדש, מרגש, מפחיד, מעורר.

בשבועות האחרונים קיבלתי הרבה שאלות מחברים קרובים ורחוקים, ‘לאן את נוסעת?’, ‘למה את נוסעת, מה לא טוב לך כאן?’, והשאלה המעניינת ביותר ‘מתי תחזרי?’.

לא קל לי להפוך למילים מודעות וברורות תהליך פנימי שעדיין מתהווה בתוכי, ובכל זאת מבקשת להביא את הבהירות הזאת, גם לעצמי וגם לכם שמלווים אותי במסע.

בספטמבר האחרון יצאתי לחופשה במקום קסום בקרואטיה, אינסוף מפלים, יערות, אוויר נקי לגוף ולנשמה, הנאה צרופה. יצאתי לחופשה הזו אחרי שנה ארוכה של עבודה אינטנסיבית, סדנאות, טיפולים ואינסוף יצירות מרגשות ומשמחות.

בין הרים וסלעים נחתי, רקדתי, שרתי והקשבתי, למים, לעצים, לעצמי.

הרגשתי ששינוי מבקש לקרות, הרגשתי שאני רוצה לחזור לארץ ולעבוד פחות, לא משום שהעבודה אינה מספקת אלא משום שהיא לא משאירה לי מספיק זמן להנאה. התרגלתי להיות כל כולי מוקדשת לליווי של תהליכים התפתחותיים ולא נשאר לי מספיק זמן לבלות בטבע, להיות עם חברות, או סתם לנוח. החלטתי שאני רוצה שינוי, לא ידעתי איך עושים את זה.

יש משהו בהתרגלות להתמסר לעבודה שהוא כל כך מוכר, שהתקשתי להאמין שאני אצליח לעבוד פחות. וכמובן שישנן גם מחשבות על כסף, ואם אני אעבוד פחות אז יהיה לי פחות כסף, וזה לא מה שאני רוצה, וכו’. המוח באופן טבעי מגיב לכל שינוי ראשית בהתנגדות, הרובד המנטלי בקיום שלנו מטבעו הוא הישרדותי, הוא מתרגל לנתיב מוכר ומבקש להישאר בו לנצח. כשרוחות של שינוי מתחילות לנשוב בתוכנו, חשוב לזכור שההתנגדות המחשבתית עתידה להגיע, זה חלק טבעי ומשמעותי מתהליך השינוי, אפשר לומר שהחיים בודקים האם אני רצינית ביחס לשינוי שאני מבקשת.

חזרתי לישראל אחרי חופשה ממלאת ומטעינה עם אותה בקשה פנימית לעבוד פחות, לנוח יותר, כי ככה אני רוצה, חיים יותר מאוזנים בין עבודה להנאה ומנוחה.

שיניתי כמה תבניות בעבודה שלי, הפסקתי לקבל לתקופה מסוימת אנשים למפגשים אישיים וזוגיים והתמקדתי בהנחיית סדנאות. זה איפשר לי לנוח הרבה יותר, ללכת יותר לים – ולהקשיב יותר לקול הנשמה. הימים חלפו ומצאתי את עצמי נחה כל כך הרבה, שזה מפתיע שעדיין הרווחתי מספיק כסף, והיתה זרימה של שפע בכל מובן אפשרי.

נהניתי מהתקופה הזו, לא יצרתי פרויקטים חדשים, התמלאתי בחיים חדשים וביופי, ונזכרתי כמה יפים הם החיים כאשר יש איזון בין תענוגות החיים ליצירה בתוכם.

בשישי לדצמבר חגגתי יום הולדת ארבעים, כחודש לפני התחילה לרחוש בתוכי רוח חדשה, כזו שמבקשת חופש אחר, רחב הרבה יותר, התחלתי לחשוב על נסיעה לחו”ל בקיץ, לא ידעתי עדיין לאן, לכמה זמן. התחושה הפנימית היתה שיש בקשה לעוד שינוי הפעם גדול הרבה יותר שקשור ליציאה מישראל.
הקשבתי, מופתעת מרוחות התנועה החדשה, כי כל כך טוב לי כאן. העסק שלי משגשג, אנשים נהנים בטיפולים איתי, הסדנאות מלאות שפע ולמידה משמעותית, כל יום פגשתי אנשים חדשים שהודו לי על תכנים שאני כותבת על מיניות ואינטימיות, יש לי חברות אוהבות וקהילה תומכת, למה שאני ארצה לוותר על כל זה?
המשכתי להקשיב.
הרוח החדשה הזכירה לי תחושה שהיתה לי לפני הרבה שנים כשנסעתי להודו, זה מרגיש כמו רצון בחופש עצום, רחב, אינסופי, כזה שאין לו גבולות. התרגשתי ופחדתי בעת ובעונה אחת, מבקשת יותר בהירות והבנה של ההדרכה הפנימית.

את הקול הפנימי שבי שמעתי לראשונה בגיל 6, הייתי בדרך לבית הספר, והיה לי רגע לעצור ולהביט בשמיים תכולים ופתוחים. אני זוכרת שנשמתי את רוחב השמיים, אני גם זוכרת שידעתי ברגע ההוא שאני שייכת ליקום, שאני חלק ממשהו רחב הרבה יותר, ושלמעשה כל מה שישנו הוא דבר אחד שלם ומורכב, חיים אינסופיים שכולנו יוצרים, בוראים ונבראים מרגע לרגע. ידעתי גם שאני מתכוונת להקדיש את חיי כדי להעמיק לתוך תחושת האחדות הזאת.

מאותו רגע ההקשבה לקול הפנימי הפכה להיות המשחק החביב עליי ביותר. שמתי לב שהוא מנחה אותי בסיטואציות פשוטות – כמו מה לומר במצב חברתי ובסיטואציות מורכבות יותר – כמו קבלת החלטות בצמתים משמעותיות. הבנתי שיש לי הדרכה פנימית ערה וחיה, ושכל שעליי לעשות ככל יכולתי הוא להתמסר אליה.

כל פעם שהלכתי עם הקול הפנימי דברים מדהימים קרו – אמרתי אמת, ביטאתי חכמה, הבעתי אומץ, חייתי באמת. הברית הפנימית המרגשת הזאת נעלמה לפרקים כשלא הקשבתי, וחזרה כשהייתי נוכחת וערנית מספיק לשים לב אליה.

גיל 40, יום הולדת מרגשת במיוחד, ירח מלא בשמיים, מעגל נשים חוגגות איתי את שנת החכמה, ואני מתחילה לדעת. מתחילה לדעת שעליי לנוע, שהפעם התנועה היא הכי גדולה שאי פעם עשיתי, שהפעם אני יוצאת מהמקום שבו גדלתי למחוזות חדשים, ארצות חדשות, תרבויות לא מוכרות.

הסיבה? לא לגמרי ברורה. פשוט דחף להתרחב, לחיות בחומר את מה שאני יודעת ברוח – אני שייכת ליקום כולו, ואני רוצה לחיות בממשות את מה שאני יודעת בלב.

החודשים הראשונים היו קשים, ההקשבה לקול הפנימי עוררה תחושות קשות מאד של חרדה, אני זוכרת ימים של קושי לנשום, קשה להסביר ממה פחדתי, זה לא ממשהו מסוים, אלא מעצם השינוי.

המוח יצר אינסוף מחשבות שליליות – ממה אני אתפרנס? האם יהיו לי חברים חדשים? אני בטח אהיה בודדה נורא… וכו’.  המוח – כאמור, איבר הישרדותי שבבסיסו מבקש לשמר את מצב העניינים כפי שהוא. כל שינוי מאיים עליו ולכן הוא מייצר את המחשבות הללו.

הקשבתי גם לפחד, נשמתי גם אותו, ידעתי כי טוב, כי אחרי שנים של ניסיון בעבודה עצמית התרגלתי לתגובות הקיצוניות למצבים חדשים – ועדיין עליי לומר שהעוצמה כאן היתה בלתי רגילה. לשמחתי אחרי זמן מה החרדות חלפו כמעט לגמרי ושמחה חדשה החלה להופיע.

נזכרתי בילדה הקטנה שהייתי, שתמיד חלמה על מחוזות חדשים, שהרגישה שישראל היא רק מקום אחד ושבטח יש עוד מלא מקומות מעניינים אחרים. שמחתי להיזכר בילדה שבתוכי, כי כל האיכויות הכי גבוהות נמצאות בה, נמצאות בי. אומץ, תעוזה, שמחת חיים אינסופית, אהבת החיים, מוכנות לשינוי, צחוק, אמון, ידיעה שאני שייכת ליקום ושאם אני הולכת עם הקול הפנימי שלי, אני מאפשרת ליקום כולו לנוע ביותר הרמוניה. וכך החרדה התחלפה בהתרגשות והתחלה של מחשבות מעשיות על היציאה מישראל.

בהתחלה בחרתי לשתף רק את האנשים הקרובים לי ביותר ורק כאלה שידעתי שיתמכו במאה אחוז במה שאני רוצה. שמתי לב שכאשר שיתפתי אנשים קצת יותר רחוקים – החרדה שלהם השפיעה עליי. אז תהליך השיתוף היה הדרגתי, עד שהתחזקתי בידיעה של המסע החדש. ככל שהתחזקתי הקולות החיצוניים הפסיקו להפריע, היה לי ברור שכאשר מישהו מסובביי אומר לי “למה לך ללכת? רע לך כאן?” הוא בסך הכל אומר לי משהו על עצמו, כמו למשל “הייתי כל כך שמח אם היה לי האומץ לזוז מהחיים המוכרים לי כל כך…”.

זה החלק האהוב עליי ביותר, כאשר אנחנו נענים לרוחות של שינוי, ויודעים בביטחון מלא שאנחנו פועלים נכון לטובתנו הגבוהה – היקום שומע, החיים מקשיבים ונענים, מסייעים.

התחלתי לקבל רעיונות מה אני יכולה לעשות בחו”ל, התחלתי ליצור קשרים עם אנשים שכבר עשו את זה לפניי. זה תמיד החלק הכי מפתיע לקבל תמיכה לבחירה שלי ממקורות לא צפויים, לדעת “כי טוב”, שאכן אני מקשיבה נכון, שרוחות השינוי ורוחות הנדודים שפועמות בי הן נהדרות ומדויקות.

אז הנה אני כאן בסקוטלנד היפה כל כך, ממשיכה את מסע החיים האינסופי לתוך עצמי ולתוך החיים, יודעת בביטחון מלא שאני פועלת נכון, מקבלת תמיכה מאינסוף כיוונים, שמחה בלבי.
אז לכל השואלים – לאן נסעתי? לכל מיני מקומות.
למה נסעתי? כי הילדה שבתוכי החליטה שבא לה לשנות כיוון ולהתרחב למחוזות חדשים.
מתי אני אחזור? לא יודעת. הכדור הוא עגול וישראל היא חלק מהעולם, אני לא מרגישה שהלכתי לשום מקום ולכן אין לי צורך לחזור, אני כל הזמן בתנועה, והבית שלי הוא היקום כולו.
נשיקות, דורית