יחסים פתוחים טרנד חולף או התפתחות רוחנית?
יחסים פתוחים.
זה הנושא החם במייל שלי, שואלים אותי מה דעתי, מה אני מעדיפה, ואולי השאלה הכי נפוצה היא – האם אדם שבוחר במונוגמיה הוא “אדם פחות מפותח” כי הוא “אוהב רק אדם אחד” ואדם שבוחר בפוליאומוריה, לבו יותר פתוח ורחב.
מוזמנות ומוזמנים להקשיב, להגיב ולשאול ביחד איתי.
שאלת היחסים הפתוחים לוקחת אותי לשאלת יסודית יותר והיא – מה הפוטנציאל העמוק ביותר של קשר אינטימי ומיני?
נראה לי שיכולה להיות בינינו הסכמה שאחד השיעורים הכי יסודיים ועמוקים של יחסים הוא הלימוד של אהבה וההתנסות בה.
משום שלכולנו ללא יוצא מן הכלל יש עוד צעדים התפתחותיים לעשות ברמת היכולת שלנו להתמסר, להיפתח, לבטוח, לתת אמון, לבטא מיניות בחופשיות וכו’- המסקנה שלי היא שהמרחב האינטימי והמיני שופע הזדמנויות להתפתחות רגשית, פסיכולוגית ורוחנית.
בתוך ההקשר הזה – יחסים פתוחים הם רק עוד נקודת מבט, צורה של התנסות שניתן ללמוד דרכה משהו על עצמנו.
היא לא טובה יותר – וגם לא פחות טובה ממונוגמיה. היא צורה.
אם נגיד שהיא טובה יותר זה יהיה כמו לומר שאישה שבוחרת להיות אמא היא אישה מפותחת יותר מאישה שבוחרת שלא.
אני יודעת שזה מאד IN בתקופה הזו לדבר על קץ המונוגמיה – אני
מקשיבה.
יודעת שזה מאד אישי.
יודעת שלכל זוג יש את המסע שלו, יודעת שלכל אדם יש את המסע שלו.
ויש כאלה שממש טוב להם במונוגמיה, ויש כאלה שלא.
השאלה היא לא האם אני חיה במונוגמיה או בפוליאמוריה – השאלה היא האם למדתי לעומק ובטוטאליות את השיעור של אהבה, של התמסרות לאדם אחר, של הקשבה אמיתית לצרכים שלו, של ביטוי מלא של עצמי, של יצירה משותפת שלוקחת בחשבון את האנשים ששותפים לה – ועם זאת נאמנה לאמת הפנימית שלי, ובעיקר נאמנה לאהבה בעצמה.
.
מוזמנות ומוזמנים להקשיב לשיעור פתוח בנושא יחסים פתוחים – טרנד חולף או מסע התפתחותי?
