“חשבתי שסקס זה פשוט כדי לספק אותו ולהשיג שקט ביחסים, כך התנהלתי במשך שנים. רק עכשיו אני מתחילה להבין שגם לי יש צרכים. אני רוצה להכיר את הגוף שלי, לשחרר את המחסומים שמונעים ממני הנאה ועונג.” מיכל , בת 40, נשואה באושר מעל עשר שנים, אמא לשני ילדים ומאד לא מסופקת בחיי המין והאהבה שלה. הפעם זה לא בגללו – זה בגללה. היא תיארה בפניי איך במשך שנים היא פשוט היתה שם בשבילו, שיחקה כל משחק אפשרי כדי שהוא יחוש שמח ומרוצה – בזמן שהיא בתוכה מתהפכת על כך שהיא לא מבטאת את עצמה ואת רצונותיה.

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר במרחב האינטימי הוא היכולת לבטא את הצרכים שלנו בבהירות ובכנות – לא פעם, אנחנו מתביישות, חרדות, פוחדות, לא יוצאות לנו המילים מהפה, יש לנו אינסוף מחשבות בראש איך הוא יגיב, ובסופו של דבר, מבלי משים, אנחנו מנציחות את הדפוס החוזר ונשנה של ריצוי האחר, וביטול עצמנו. חשוב להוסיף ולומר, שייתכן שגברים יחושו הזדהות עם צורת הפעולה הזו. ישנם גם גברים שמשחקים בדיוק את אותו משחק של סיפוק האחר והתעלמות מהצרכים של עצמם מתוך קושי עמוק לחלוק אותם.

המחסום מפני ביטוי עצמי, שנחווה הרבה פעמים באזור הגרון כתחושה של מחנק וכיווץ, מקורו לפחות בשלוש סיבות מרכזיות:

הסיבה הראשונה היא שהדיבור הישיר על מין, ועל מה שבא לנו הוא עדיין טאבו בחברה ובתרבות שבה אנחנו חיים. התרגלנו לתפוש מין כמשהו שקורה בחדרי חדרים, וגם שם תמיד יש תחושה של אפלה, כאילו את העונג שלנו צריך להסתיר.

הסיבה השנייה היא שנשים וגברים חווים דיכוי בתרבות הפטריארכלית, הדיכוי קורה בצורות מובחנות לנשים ולגברים, אך מה שמשותף הוא שישנו דיכוי של המהות האמיתית הנשית והגברית לטובת מילוי תפקידים חברתיים ותרבותיים מוגדרים מראש. עד לא מזמן לנשים לא היתה זכות בחירה פוליטית (!). כלומר, לא טבעי לנו כנשים לומר מה אנחנו רוצות, לדבר בפתיחות על הגוף שלנו ולהעמיק לתוך העונג הנשי שבנו, כי הורגלנו לפחד, להיות מנוצלות, מפוחדות וכלואות.

הסיבה השלישית היא חוויות החיים האישיות שלנו, זיכרונות ואירועים שחווינו שבהם הביטוי העצמי שלנו זכה לתגובות מזלזלות ומכאיבות, הבענו את עצמנו וולא זכינו להתייחסות, או קיבלנו יחס מזלזל או אלים מסביבתנו.

הכי קל לנו כנשים להתלונן על הגברים (או לגברים להתלונן על הנשים) – לומר שהם לא נדיבים מספיק, שהם לא רואים אותנו, שהם לא מקשיבים לנו – ואני תוהה האם אנחנו מבינות שבידינו האפשרות, האחריות והזכות להישמע? האם אנחנו אמיצות מספיק לשאת בכל תוצאה, כולל שהגבר שלצדנו יהיה מתוסכל ומאוכזב? האם אנחנו מוכנות להיות במלוא עוצמתנו, לבטא את קולנו ולהפסיק להאמין לקולות בראשנו שאומרים לנו שאנחנו לא באמת יודעות…

פעמים רבות נשים לא מדברות במצבים מיניים, לא אומרות את מה שאנחנו באמת רוצות, לא נוכחות מספיק כדי לעצור סקס לא רגיש, ולא מבינות שכאשר אנחנו משתפות בצרכים המיניים והרגשיים שלנו, יותר מגופנו נוכח במפגש, יותר מלבנו אוהב ומאפשר, ובאופן טבעי יותר עונג ושמחה יקרו במצב הזה.
המפתח לשחרור נשים וגברים, במיטה ומחוצה לה, טמון במוכנות שלנו להתבטא באומץ ובפתיחות, מתוך
כנות שנובעת מידיעת הלב, מההבטחה העמוקה ביותר שנרצה להבטיח לעצמנו – אני ראוי.ה רק לאהבה.

כאשר אשה מביאה את כל נוכחותה השופעת והרחבה, באופן טבעי, מי שאיתה ירצה להקשיב לה. כאשר גבר מביא את כל נוכחותו המכילה והעוטפת (שאינה רודפת אחרי הישג מיני כזה או אחר), באופן טבעי, האשה שאיתו תרצה להתמסר לו.