ממני – אליך, הגבר שלצדי,

אתמול שיתפת אותי בכאב הדחייה ובתסכול המיני שאתה חווה לא פעם, כשאתה רוצה מין ואני לא.

אני אוהבת אותך, ומביעה כוונה לגעת דרך המילים במעמקי לבך והוויתך האוהבת.

כואב לי לראות אותך ככה, פגיע, רגיש ונזקק.

משמעותי לי להרגיש אותך ככה, פתוח, חשוף ומתקשר.

תודה שאתה מספר לי מה אתה מרגיש. דרך המילים והרגשות שלך, אני מתחברת אליך, ויודעת, שהתסכול המיני שלך הוא שער לשנינו לעבור דרכו.

רבות מהחברות שלי מספרות לי כמה מאתגרת הנקודה הזאת שבה קורה מגע אינטימי ומיני, ונעים לשני הצדדים, ואז הוא רוצה שזה יהיה מיני יותר, והיא לא. זו ממש נקודה קשה. יש בה כאב, אשמה, תסכול, תחושה שמשהו לא בסדר ויותר מכל תקיעות. כאילו – מכאן אין לאן ללכת.

אני מבינה אותך.

זה באמת מתסכל ולא נעים כשהתשוקה המינית עולה ולא זוכה למימוש מלא.

לפעמים זה כואב בגוף, לפעמים בלב, ולפעמים בשניהם.

לא קל לי להרגיש את האשמה שעולה בתוכי ברגעים האלה, את הבלבול, את חוסר האונים, את תחושת האכזבה. לא פעם, עולה בי גם כעס על עצמי, על הפות שלי שלא רוצה ברגע מסוים – בדיוק – את מה שאתה רוצה.

אני מרגישה שאנחנו נפגשים בנקודה משותפת – במקום פנימי של תסכול ואכזבה.

אתה יכול להרגיש שזאת נקודה משותפת? שאין בינינו מאבק? שאני רוצה בטובתנו? שאני אוהבת אותך? הלוואי שכן.

בא לי לשתף אותך שלקח לי שנים רבות ללמוד להקשיב לגוף שלי, לפות שלי ולעונג שבגופי.

פעמים רבות מספור הייתי עם גברים במצבים מיניים “והסכמתי” למין, גם כשהפות אמרה שזה לא בדיוק מה שהיא רוצה. התרגלתי לשתוק, להיאלם, לפחד לומר את האמת “ולזרום” בניגוד למה שהגוף אמר לי.

אחרי הרבה תהליכי התפתחות ומודעות והעמקה לתוך אהבה עצמית הבנתי שאני והפות שלי אחת הן, ושהיא המקדש שלי. הבנתי שאני מחויבת לה לפני כל דבר אחר, וגם למדתי שכאשר אני קשובה לה – יש לה תזמון משלה לפתיחות ולביטוי של תשוקה מינית שעולה על גדותיה.

נראה לי שאני מבינה עכשיו את המפתח הראשון, את הפתרון והכיוון שיאפשר לשנינו להתיר את התקיעות שעולה במצבים האלה.

כשהפות שלי אומרת “לא” לחדירה, או למגע מיני אחר שאתה רוצה בו, זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך, זה לא אומר שאני לא חושקת בך וזה לא אומר שאני לא רוצה אותך.

בעצם, הפות – רק – מבקשת עצירה ברגע הזה, שהייה, being.

הפות מבקשת – שנמשיך – להיות יחד ברגעים האלה. שנרגיש יחד את הרגשות שעולים, בחיבוק, בשיחה, במגע אינטימי אחר.

הפות מלמדת אותי, שהיא פשוט צריכה זמן. שאני צריכה זמן, הרבה זמן, זמן הקשבה, זמן ליטוף עמוק בשאר חלקי הגוף, זמן אהבה.

כל גופי זקוק לזמן אהבה, באופן יומיומי – ולא רק במצבים מיניים. שנחזיק ידיים, שנסתכל בעיניים, שנלך לישון חבוקים.

זמן אהבה. נראה לי שזה המפתח השני שאני לומדת עכשיו.

אני רוצה לבקש, שכשאני אומרת “לא” לביטוי מיני מסוים שאתה רוצה בו – שלא תברח, שלא תפנה לי את הגב, שלא תכעס, אם אפשר לבקש כזה דבר. אפשר?

אני רוצה לבקש, שכשאני לא רוצה נניח, חדירה, שנמשיך לשחק, להיות יחד, לגעת, להתלטף, להתנשק, ופשוט לאהוב. אפשר?

אני רוצה להציע, שנשתמש בשער של התסכול, כמקום לחיבור במקום כביטוי של תקיעות.

התסכול המיני שלך הופך לתקיעות של שנינו, כשלא בא לנו להרגיש אותו, כשאתה מאשים אותי במילים או במבט “שזה בגללי”, כשאני מאשימה את עצמי שעשיתי משהו לא בסדר, וכשאתה חושב (במודע או שלא במודע) שאני אחראית על סיפוק הצרכים המיניים שלך. אני לא. אתה גם לא אחראי לשלי.

אני רוצה להיות איתי ואיתך, עם כל הרגשות שעולים בי ברגעים האלה, עם הקושי, עם המחנק, עם התחושה שאין לאן ללכת, כשבעצם – יש. תמיד יש לאן ללכת, כשאנחנו ביחד.

אני רוצה לבקש שלא נפחד מהרגעים האלה שקורים.

אני רוצה לבקש מעצמי וממך, שבפעם הבאה שעולה תסכול מיני, שנשתף אחד את השניה בתחושות, ושננשום ביחד לגוף ולכל מה שעולה.

אני מאמינה שפעמים רבות בעבר חווית דחייה במרחב המיני וכשזה קורה איתי, אתה חווה לא רק את הדחייה שלי, אלא שוב, את כל חוויות הדחיה הקודמות שלא עובדו, ולא נחוו, ולא הורגשו עד תומם.

גם התסכול מבקש אהבה. בוא נאהב אותו יחד. ברכות. בפשטות. באמת.

הפות אומרת לי עכשיו, שככל שהיא מרגישה רשות להיפתח בקצב שלה, שאין ממנה “דרישה” להיפתח, היא פשוט נפתחת מעצמה, כי זה הטבע שלה – פתיחות והתמסרות לעונג.

הפות שלי רוצה אותך בתוכה. בזמן שלה. בקצב שלה.

ונכון, זה לא תמיד מסונכרן עם המהירות שבה הפין שלך מוכן לחדירה.

אני מרגישה שמרווח הזמן שבין הרגע שבו אתה מוכן לחדירה, לרגע שבו אני מוכנה לה, הוא כמו גשר לחצות אותו יחד.

השאלה היא איך אנחנו – ביחד – חוצים אותו, עוברים דרכו ופוגשים את עצמנו, בו.

ביחד.

זה המפתח השלישי. אתה לא לבד שם בתסכול. אני לא לבד בחוסר האונים והבלבול. אנחנו ביחד. אכפת לי ממך כל כך.

אני לא מסכימה “לזרום” כשהפות לא רוצה – כי זה יפגע בי, ואז בך ואז בקשר שלנו.

אני רוצה שנרגיש את הכאב, ביחד.

אני יודעת שהכאב הזה יהפוך לעונג, כשלא נשליך אותו האחד על השניה.

כשנבין שכאב הוא כאב, ואף אחד לא אשם בו, ואפשר פשוט להרגיש אותו, ולהתחבק, ולהיות, ולנשום, ולשתף, ולהיות, ולהיות, ולהיות, ביחד, בזמן אהבה.

לסיכום:

3 המפתחות לגישור במצבים של תסכול מיני:

1. עצירה – תסכול מיני הוא קריאה לעצור. אם הפות לא רוצה את מה שאתה רוצה – היא מבקשת עצירה ושהייה ברגע. זו בקשה מעצמי וממך.

2. זמן אהבה – בזמן שעצרנו אפשר וכדאי להמשיך לאהוב, במגע, בשיחה, בליטוף באירוטיקה ובחושניות. אם הפות אמרה “לא” היא בעצם אמרה “אני צריכה עוד זמן אינטימי, אירוטי וחושני כדי להתעורר”. זמן אהבה הוא צורך יומיומי במגע אוהב ולא רק במצבים מיניים.

3. ביחד – אנחנו ביחד בכאב הזה. אני איתך. אתה איתי. אני לא דוחה אותך, אני לא נסגרת בפניך. אני רוצה אותך. אני אוהבת אותך. אני איתך. אפשר להיות בתסכול ביחד, ואז הוא יחלוף. מבטיחה.

אוהבת אותך, האשה שאיתך.

 

2 הארות חשובות:

1. המילים נכתבו מאשה לגבר מטעמי נוחות ונינוחות שלי. אפשר לקרוא אותן גם מגבר לאשה, מאשה לאשה ומגבר לגבר, ולערוך את ההתאמות הנדרשות.

2. המילים נכתבו מלבי, דורית, מי שמסורה לתהליכי מודעות מינית ואינטימית הרבה מאד שנים. ברור שלא כל אשה נמצאת ברמת המודעות הזו. תפילתי שהמילים יגעו בנשים ובגברים ברמות מודעות שונות ויהוו גשר בין תת המודע למודע, בין הרובד הגלוי והסמוי, לבריאת שלום ואהבה בין המינים.

תודה על ההקשבה ועל המסע המשותף.