כל הזמנים האלה היא גורמת לי לתהות על קנקנה, על קנקני, אז מי אני?

האם אני השקט והאחדות או הנפרדות והתפישה החושית?

אני לא יודעת מי אני.

מה שכן הצלחתי להבין מהכל הוא שהמשיכה לצלילה לפנימיות האינסופית שלנו – היא כמיהה אנושית, געגוע למקור.

אין טעם לרדוף אחרי רגעים כאלה או מצבים כאלה, אלא רק ללמוד מהם שהתפישה החושית היא יחסית וסופית, משתנה. היא – חלק – מהאמת על החיים ועל הקיום. כי האמת עצמה היא שלמה ונצחית. לעתים הגוף יכול להגשים אותה ולעתים לא. וגם כשלא, היא עדיין ישנה. היא עדיין ביסוד הוויתי וקיומי.

וכשאני יודעת את זה – את האחדות כשורש קיומי והוויתי, איך זה משפיע על מערכת היחסים שלי עם העולם הפנימי המשתנה תמידית – הרגשות, המחשבות, התחושות?

לבי אומר, תרשי להכל להיות, כי הכל הוא חיים.

מצב תודעה רחב שיכול להיחוות גם דרך צמחים מסוימים וטקסים שונים, הוא מצב, הוא חולף, מה שנשאר קבוע הוא מה שמעבר לו.