לפני שבחרתי להתבונן במודעות לתוך המיניות שלי לא ידעתי להקשיב לגוף, אפילו לא ידעתי שזה מה שאני אמורה לעשות. לא לימדו אותי. לא ידעתי ונפגעתי שוב ושוב, במרחבים אינטימיים ומיניים שבהם הגבול שלי לא היה לי ברור.

היום, אחרי שנים רבות שהקדשתי לריפוי עצמי – אני מרגישה שיכולת ההקשבה הפנימית שלי גדלה לאין שיעור.

כשאני בהירה לעצמי, מי שאיתי מקבל את הבקשות שלי כפי שהן. בלי דרמה. יותר מכך, מי שאוהב אותי באמת, מעריך את הגבול שאני מניחה, כי הוא מרגיש שאכפת לי מעצמי וממנו, ושחשוב לי להיות איתו אמיתית וקרובה.

איך זה אצלך?

האם את יודעת להגיד “לא” ברור ובהיר כשזה מה שהגוף משדר לך?

האם אתה יודע לומר “לא” למה שלא נעים לך, למה שאתה לא רוצה, למה שלא בא לך עכשיו?

ועוד שאלה שעולה לי – האם אנחנו מכבדים “לא” שאדם אחר אומר לנו? נניח הילד.ה שלי או בן / בת הזוג שלי? האם אני מכבדת את זכותו של האחר להתנגד לי, לא להסכים איתי, לא לרצות אותי, ופשוט להקשיב לעצמו / לעצמה?

נראה שהתרבות הפטריארכלית, הקפיטליסטית והפורנוגרפית השכיחה מאיתנו את היכולת הפשוטה כל כך לנשום לתוך הגוף, להרגיש אותו להביע את תחושותיו. רבים מאיתנו הפכו למרצים pleasers, אומרי “כן”, מנותקים מגופם – לכאורה על מנת לא לפגוע באחר. אלא שכאשר אני לא מקשיבה לעצמי, אני פוגעת גם בעצמי וגם באחר.

הגיע זמנה של תרבות חדשה – כזו שמבוססת על אהבה, אינטימיות וכבוד לגוף ולנשמה.