נסעתי היום באוטו החדש שלי לת”א ללימודים. הקדמתי קצת והסתובבתי בין העצים, גומעת בשמחה פיסות חיים מהעלים, השמש, הציפורים והשמיים הפתוחים. ואז הטלפון שלי צלצל, זו היתה אחותי “איפה את? בואי הביתה עכשיו!!! את חייבת לבוא הביתה”, היא צעקה, בכתה, בליל המילים שלה לא היה לי לגמרי מובן, אמרתי לה, “מתוקה, מה קרה? את יכולה להסביר לי? אני בת”א בלימודים, אני לא יכולה עכשיו לבוא הביתה”. התחלתי לדאוג לה, היא היתה בחודש החמישי להריונה וחשבתי שאולי קרה לה משהו, “קרה לך משהו? את צריכה שמישהו יבוא להיות איתך? את לא מרגישה טוב?”, היא ענתה “דורית, אני אומרת לך לבוא הביתה, את חייבת לבוא עכשיו!!!”. היא היתה נרעשת, פתאום הבנתי שהיא רצינית, לבי החל להלום בחוזקה, מזהה סכנה. אחותי אף פעם לא דיברה אליי בצורה כל כך נחרצת, אמרתי לה “אני אבוא הביתה, רק בבקשה תגידי לי מה קרה”, היא שתקה, שמעתי אותה בוכה “קרה משהו נורא, קרתה תאונה ואמא מתה”.

לא רציתי לשמוע את מה שהיא אמרה, היא ייללה ובכתה כמו גור של לביאה שרואה את אמו מדממת למוות. “מה????????? לא!!!!!!!!!!!!!”, עכשיו גם אני בכיתי. כל גופי רעד. מוחי היה ריק ובעת ובעונה אחת מתפוצץ משאלה אחת – מה זאת אומרת אמא מתה. לא הבנתי.

לא יודעת כמה דקות עברו שבהן הייתי המומה והלומה, זה הרגיש כאילו הכנסתי את ראשי למים ועצרתי את הנשימה, כשעליתי אל פני המים שמתי לב שאני יושבת על הדשא, בוכה, מחזיקה את הטלפון בידי ולא יודעת את נפשי מרוב כאב. קמתי, וצעדתי לעבר המזכירות, הייתי חייבת לשתף מישהו במה שקורה. מנהלת המכללה ראתה את פניי הרטובות, “מה קרה מתוקה?”, היא שאלה, “אמא מתה” אמרתי לה, קולי רועד, היא מיד חיבקה אותי והושיבה אותי על כסא, תוך כמה שניות עטפו אותי עוד כמה נשים, חברות ללימודים כולן, מורות שלי, פני כולן נראו מודאגות ואוהבות.

ואז שוב הטלפון שלי צילצל, הפעם ראיתי את המספר של אבי על הצג, עניתי לו “אבא? מה קורה?”, “דוריתי, קרה משהו…איפה את?”, קולו היה נשמע שבור, מתקשה לנשום. אמרתי לו שאני בת”א, ושאני כבר יודעת “קרן דיברה איתי”, ואז היתה שתיקה ארוכה, “אבא? מה קורה אבא? למה אתה לא מדבר?”, שאלתי אותו, הרגשתי שיש לו משהו חשוב לומר לי ורציתי שכבר יגיד, “תוך כמה זמן את יכולה להגיע לבית חולים?”, הוא שאל, “תוך שעה וחצי, למה אתה שואל? אמא בבית חולים? אפשר לראות אותה?”, לא יודעת איך, פתאום חשבתי אולי אחותי טעתה ואמא לא מתה, היא רק פצועה ואני אוכל לראות אותה ולדבר איתה, התמלאתי בגל עצום של געגועים אליה, רציתי לומר לה כל כך הרבה דברים, בעיקר רציתי לומר לה כמה אני אוהבת אותה, ולחבק אותה.

“הלו? אבא? באיזה בית חולים אמא נמצאת?”, השיחה התנתקה, הוא כבר לא היה בעבר השני של הקו. לבי התמלא בתקוה שבהמשך התגלתה כמדומה, אך באותו רגע חשתי אותה כקרקע בטוחה ויציבה. ניסיתי להתקשר אליו אך הוא לא היה זמין. ביקשתי מגילה שתתקשר לבית חולים “סורוקה”, בית החולים שבאזור מגוריי, ותברר האם אמי מאושפזת שם, ואם כן אז באיזו מחלקה ובאיזה מצב. גילה התקשרה, היא קיבלה תשובה שאמא שלי לא נמצאת בבית חולים. ואז אבא שלי התקשר שוב “אבא? תגיד לי את האמת….בבקשה…מה המצב של אמא? התקשרתי לבית חולים ואמרו לי שהיא לא שם”, דיברתי איתו כאילו השיחה עם אחותי שקרתה כמה דקות קודם מעולם לא התרחשה, “כן מאמי”, הוא אמר, שבור לרסיסים, “אמא לא בבית חולים, אמא נפטרה…”.

הפעם הבשורה חדרה להכרתי במלואה, הבנתי שאין יותר לאן לברוח, זאת אמת. אמא איננה. אבא הסביר לי שהוא נוסע לאבו כביר לזהות את הגופה, ואני אמרתי שאבוא כמה שיותר מהר הביתה.

החברות היקרות שעטפו אותי התנדבו להסיע אותי כדי שלא אנהג במצבי הרגיש, נעניתי להצעה בשמחה, והרגשתי עטופה בהמון דאגה ואכפתיות. משהו בי הסכים לקבל את המציאות, לא הבנתי אותה כלל, אך היא הרגישה כל כך סופית, אמיתית ובלתי ניתנת לשינוי.

הנסיעה חזרה הביתה היתה שקטה, לא דיברתי יותר בטלפון. ישבתי בוהה בנוף, לא יודעת מה יקרה עכשיו, מה אראה כשאגיע הביתה. חשבתי על אמא, שאלתי את עצמי מה היה הדבר האחרון שהיא אמרה או ראתה לפני נשימתה האחרונה. בכיתי בקול שקט כל הדרך, והנשים שאיתי, שבדרך כלל רק לומדות איתי מצאו את עצמן חולקות איתי רגעים אינטימיים של געגוע, כאב וחוסר ודאות. היה משהו מרפא בשקט הזה, לא דיברנו בינינו, אני לא הרגשתי צורך ונראה לי שהן פשוט כיבדו את בקשתי ללא מילים.

כשהגענו למיתר, לבית הוריי, כבר בחניה הרגשתי את ההמולה, היו הרבה מכוניות.

פיה ומלכה, חברותיי ללימודים ליוו אותי לביתי, ואחרי שחיבקו אותי חיבוק עז נסעו לדרכן. התקרבתי לפתח הדלת, היא היתה פתוחה לרווחה, אנשים ישבו בכל מקום, בני משפחה קרובים ורחוקים, שכנים, היו אנשים בכל מקום. חיפשתי את אחי, את אחותי ואת אבי. אחותי ישבה על הרצפה צועקת, נאנקת מכאב, היא ממש השתוללה שם, דודים ודודות החזיקו אותה, מנסים לתמוך בה בכל דרך. ניגשתי אליה, חיבקתי אותה, היא לא ממש ראתה אותי, נדמה היה שכאבה מעוור אותה. חיפשתי את אחי, הוא היה בקומה התחתונה, חיבקתי גם אותו, דיברנו קצת, הוא סיפר לי על רגשות האשמה שהוא חש, הקשר בינו לבין אמא היה מורכב מהרבה מאד רגשות סותרים. הרגעתי אותו, דיברתי אליו מילים רכות. ברגעים האלה עם אחי ואחותי נדמה היה שזו לא אני, כאילו פיה טובה באה ומלטפת אותם, כאילו לבי התמלא בחמלה שהיא לא מכאן.

אבי לא היה בבית, הוא עוד היה שם באבו- כביר, מחכה לסיום התהליך של זיהוי הגופה. דיברתי איתו בטלפון שוב, הוא נשמע הרוס, לבו קרוע לרווחה, מדבר אליי מילים של אהבה. ביקשתי שיחזור כבר.

ואז אחרי שסיימתי לפגוש את מי שרציתי, פשוט יצאתי מהבית, הרגשתי שאני צריכה רגע עם עצמי.

יצאתי לפתח הבית ונעמדתי בכניסה, באותו רגע זה קרה – ניצבתי מולו, עומדת איתנה, מביטה בו והוא בי, והוא שאל “במה תבחרי בחיים או במוות?”, המחשבה לסיים את חיי, להתאבד, למות כמו אמא חלפה בראשי, לרגע חשבתי שעדיף לסיים את הסאגה הזו שנקראת חיים ולבחור במוות, שלא ידרוש ממני להתמודד עם כל הכאב הזה שמילא את כולי. התלבטתי, חיים או מוות, התחלתי לדמיין דרכים אפשריות למות, ומן הצד השני ניצבו החיים, האפשרות לגמוע אותם, לחיות אותם, ללמוד מהם, לאהוב, להרגיש, לחוש, לחיות. תוך רגעים ספורים בלבד התחלפה ההתלבטות בידיעה עמוקה, שאינני יודעת מאין היא הופיעה, שנועדתי לחיות את החיים במלאות, ושמותה של אמי הוא שער לחיים אמיתיים יותר ותזכורת למשמעות העמוקה ביותר של קיומי עליי אדמות. באותו רגע נמלאתי אחדות מופלאה עם הכל, עם הטבע, האנשים, משפחתי, אמי. אז הבנתי למה המוות קיבל את הכינוי מלאך.