הכישלונות שלי – סיכום מסע
נעים להתקלף, במיוחד מול העיניים הטובות של חבריי כאן.
התחושה היא שירדתי במשקל האנרגטי בכמה קילוגרמים טובים, והמילים הראשונות שעלו בי כשסיימתי לכתוב את הפוסט האחרון בסדרה היו: “אני יכולה למות בשקט”.
כמעט. הרוח הגדולה אמרה שעד שלא אכתוב לפחות שני ספרים היא לא תשחרר אותי מהכוכב
מבינה אותה ומקבלת את המסר.
מבינה אותה ומקבלת את המסר.
גלים גדולים של כאב שטפו אותי השבוע.
בזמן שאתם עטפתם אותי במילים טובות, אני פשוט הרגשתי את שאריות האשמה, הבושה, הפחד, הבהלה, ההשפלה והבדידות שדבקו בגופי דרך כל אחד מהאירועים ששיתפתי בהם.
זכות גדולה שעוטפת אותי קהילת אנשים שאת חלקה הגדול אני מכירה אישית ואת חלקה עדיין לא פגשתי. במהות אתםן דומים לי במשיכה לאהבה, לסליחה ולחמלה.
תודה על התגובות שלכם בציבורי ובפרטי. תודה שקראתםן אותי בלב פתוח ורך, ותודה על הבחירה לראות את עצמכם – דרכי.
אתמול הנחיתי מסע ריפוי למעגל גברים ואמרתי למשתתפים משפט פשוט, שאף אחד לא אמר לי מעולם – אז חולקת אותו גם איתכם: “לא משנה מה עשית, כמה רע התייחסת לעצמך או למישהו אחר, מגיעה לך אהבה, סליחה וחמלה. תמיד.”
אהבה היא הדרך, היא גם היעד .
רכות וראייה ישירה מאפשרות להרגיש את הדברים לעומק ולכוון לעבר קבלה של הכל, בתוכי ומחוצה לי. זה מסע אינסופי של ריפוי והרפיה, ביטוי ושחרור, חשיפה ופשטות.
מברכת אותנו בהמשך הקשבה עדינה לעצמנו.
מברכת אותי שמכאן והלאה אדע תמיד שאני אהובה וראויה, כפי שאני. אמן.
אוהבת אתכם, דורית.
