אחרי חצות אני יושבת בסלון

מתקשה לקחת את עצמי למיטה, רוצה עוד כמה רגעים במרחב הלילי הזה שבין עייפות לשינה עמוקה.

נשכבת על הספה, עוצמת עיניים ונושמת. שם בין עירות להרפיה, רואה את חיי, את כל החוויות, ככוליות שלמה, רואה גם תמונות, אך הכל חולף כתנועה אחת, אין הפרדה לחלקיקים קטנים. יש שאלה בתודעה – האם את שמחה בחייך כפי שהם עד היום? ותשובה מפתיעה ומרגשת עולה, שכן. 

בזוית רחבה ומלאת כל – הכל נראה שלם, טוב. ‘כי טוב’ אלה המילים שהופיעו חזק. שלמה בכל מה שקרה, לא מתחרטת על דבר שעשיתי או שלא עשיתי. עולות מילים כמו קסם, יופי, ידיעה. באותה עת בה הופיעה ההתגלות הזו, גם הופיעה התבוננות על העכשיו, על ההווה והעתיד המיסתורי שלפעמים אני מוצאת עצמי מתעסקת איתו, מנסה לארגן אותו (כאילו שאפשר), מתלוננת פנימית או חיצונית כשדברים לא זורמים “כפי שרציתי” או “כפי שחשבתי שאמורים להיות”.

ואז מרפה, כי רואה כי טוב, כי השלמות יש בה איכות משכיחה וממוססת, היא מחברת בין כל המרווחים, הפרדוקסים, הקונפליקטים ומציגה מסע שלם ומאוחד. 

אני לא יודעת למה הופיעה ההתגלות הזו, אני יודעת שבשבועות האחרונים אני מבקשת את אמונתי בחזרה, אמונתי בחיים, באהבה, בלב. לרגעים היא נשכחת ממני, חומקת מבין אצבעותיי ומותירה שובלים של דאגה, תחושה שמשהו לא בסדר. 

נפלא שאפשר לפגוש מרחבי קיום שבהם הרגע נראה פשוט אחר, חלק מאינסוף התרחשויות שכולן טובות, וכולן אמיתיות, וכולן חיים.