בעולם למעשה האנשים הם אותו דבר. מטבענו אנחנו טובים, רוצים לחיות יחד, בקבוצות, לעזור אחד לשניה, פשוט להיות, ורק כשישנה מחשבה שעליי להתגונן – רק אז תוקפנות תופיע.

ההבדל המהותי בין חיות לאנשים היא שאצל החיות הצורך להתגונן הוא ממשי ואצל אנשים גם מול צורך מדומיין (שנובע מהדמיון) להתגונן תופיע התוקפנות. כלומר היכולת לחשוב ולדמיין יכולה להציף בי דחפים תוקפניים גם כשהמציאות אינה תואמת את המחשבה שלי (דוגמת הסיפור של ויל סמית בטקס האוסקר).

מה אפשר ללמוד מההקבלה הזו?

1. אנושיות היא איכות נלמדת בחלקה בגלל מבנה המוח שמאפשר חשיבה על רצף של זמן. פוטנציאלית קיים בכולנו גרעין אהבה טהור שרוצה להייטיב, אבל כדי שהוא ישגשג ויידע איך להתמודד עם מצבים קונפליקטואליים בדרכי שלום עלינו לאמן אותו ולבחור בו שוב ושוב. בעיקר עלינו להתאמן בנוכחות שקטה כשהורמוני סטרס מופעלים במערכת. כי האוטומט של רובנו במצבים האלה הוא לתקוף כדי להגן.

2. מחשבה היא מתנה מהחיים שניתנה לאנשים. יש לנו היכולת לבחור איך להשתמש בה. אם נזין את עצמנו במידע שלילי שמציף פחד ואימה – רמות האלימות יעלו. אם נזין את עצמנו במידע חיובי שמציף חמלה ואכפתיות – רמות האהבה יעלו.

3. אנושיות היא בחירה מרגע לרגע שנובעת מאימון התודעה ובחירה של הלב. זו המשמעות העמוקה של קיומנו עליי אדמות. 

מי ייתן ונבחר באנושיות אוהבת, חומלת, אכפתית, שוב ושוב, שיהיה לנו נעים יותר, ביחד.