איך התחלתי להנחות מעגלי נשים?
איך התחלתי להנחות מעגלי נשים?
אמצע שנות השלושים שלה, אשה, מטיילת בחוף הים האהוב עליה. בין הסלעים היא מוצאת שקט, יופי, קסם שהתגלה לה עוד בילדותה. עפה. מקשיבה. שרה. רוקדת בין הגלים, נוגעת במים ובעצמה.
קראתי באותו זמן את הספר מעגל אבנים של ג’ון לאמברט, דרך הקריאה נפתחתי להשראת הנשים החכמות שחיו וילדו ויצרו ואהבו מאז ומעולם עליי אדמות. לקראת סוף הקריאה קיבלתי מסר להתחיל להנחות מעגלי נשים.
ירדתי לחוף, לדבר עם האבנים. ניסיתי להתווכח, להטיל ספק בהדרכה הפנימית. והיא התעקשה עליי. אמרה לי לנסות בכל מקרה לפחות 3 פעמים בירח מלא לכנס נשים בטבע. ואם יבואו פחות מ5 נשים כל פעם, אז אפשר להרפות ולהקשיב מחדש.
ואז זה קרה.
והמעגלים התעגלו
והיו לי כמה שותפות חזקות שרצו בכל מאודן שזה ימשיך לקרות.
ההתרחשות סחפה אותי וגילתה לי חכמות, ואיפשרה חוויות רבות ומרגשות, למידה מתמדת של הטבע הנשי שלי, של הקשרים שלי לירח, לשמיים, לאדמה, למים, לגוף.
הטבע חיבק אותנו, כל פעם במקום אחר, סביב מדורה, מול הים, ריקודים, שיחות עומק, שאלות משמעותיות.
הרגשתי שגיליתי עולם, שבט נשי פועם, שבכל מקום, הוא אהבה.
אחרי קרוב לשנה של מדורות בלבנה מלאה התחלתי להתכנס עם נשים ברחם, במרחבים שמתאימים לעבודת עומק.
קרוב לעשר שנים אחרי…
אמצע שנות הארבעים שלה, אשה, בכל מקום אליו היא הולכת, היא רואה את הקסם. הוא הפך להיות שרביט ביד נרגשת מחיים. העמקים התגלו לי לאורך השנים כיפים וזוהרים לא פחות מהגבהים. למדתי ועדיין לומדת לאהוב. מרגע לרגע, בנשימה. מודה על החיים, בכל רגע, וגם על המוות. אוהבת לאהוב.
אשה – לאשה – אשה
להביט במראה. לראות את עצמי. לאהוב אותי, לכאוב איתי, לצחוק על הכל ופשוט להיות יחד.