כשאמא שלי נקברה בבטן האדמה, אחרי פגיעה פטאלית בתאונת דרכים שרתי על קברה הפתוח: “כולנו רקמה אנושית אחת חיה.”

בעודי רועדת ובוכה שרתי את שירה האהוב של חווה אלברשטיין “כשתמותי משהו ממך בי, ימות איתך”. 

המוות לימד אותי הכל על אהבה. הוא פתח את לבי וגילה לי שאהבה היא משמעות החיים ושהאחדות החומרית והרוחנית שמחברת את כולנו היא טבעי היחיד והשלם.

המוות ביקש ממני או אולי אני ביקשתי מעצמי, או שנשמתה של אמי ביקשה ממני – זה לא באמת משנה, כי יש רק חיים אחד ואני הם החיים – שאקדיש את חיי לאהבה. שאלמד כל יום לאהוב יותר ראשית אותי ואת כמיהותיי הפנימיות. 

דרכה של האהבה מתרחבת בתוכי קרוב לעשרים שנה. אני מרגישה שאני עולה לרגל, כל בוקר, אל הלב האחד, אל בטן האדמה, נזכרת ויודעת כל רגע מחדש את עצמי, את דרך האהבה והדממה. 

הפלא הגדול הוא שככל שאני מעניקה מקום ראשון לחכמה הפנימית שמדריכה אותי – לבי מתרחב לאהוב ולקבל עוד ועוד מצבים, אנשים, תודעות, דעות. כולם הם אני. אני בכל.

זה לא מסע פשוט להבין שאם יש “רוע” בעולם – זה באחריותי האישית ברמה האנרגטית ושמה שקורה “בחוץ” הוא תמיד גם חלק ממה שקורה בתוכי.