כמה אני שמחה שהתקשרת.

אח שלי יקר, איך בא לי לחבק אותך, ככה מבעד לטלפון, פשוט להביט לך בעיניים ולחבק אותך.

אז חיבקתי אותך במילים וחיוכים, וקודם כל דאגתי שתרגיש הכי טוב בעולם, והבעתי הערכה על האומץ להתייעץ ולבקש עזרה, ועזרתי לך להבין כמה הדברים שאתה מתמודד איתם הם נפוצים כל כך, והטאבו המיני מנציח את התפישה ש”לא מדברים על זה”, והבושה והמבוכה – לא מאפשרת לנו פשוט לשבת עם חברים ולהתמודד עם הרגשות שעולים, ואז אנחנו נשארים לבד, ומתקשרים אליי “בסודי סודות”, ולא רוצים שהחברה תדע, אפילו שדיברנו.

ואז אני אומרת – “שאני לא סוד”, שאני ממליצה לך בחום שהיא תדע, שדיברנו, שנכנסת לאתר שלי, שאתה מבקש עזרה. ובהתחלה זה נשמע לך הכי מוזר בעולם, אתה תוהה למה אני לא מאפשרת לך להיות שוב “גבר גבר” שפותר הכל לבד, או לפחות מנסה, ועושה הכל מאחורי הגב שלה, לא כדי לפגוע בה – אלא להיפך כדי “לפתור” את הבעיה .”שלך” ולבוא אליה “מושלם” או “מתוקן”, כאילו שמשהו יכול בכלל להיות מקולקל אצלך. אתה יצירה אלוהית. כך אני רואה אותך. טבעי. שלם. מהמם.

ואני ממשיכה, בכל העדינות שבי, והחמלה, והרכות ומסבירה לך שאם הייתי חברה שלך הייתי רוצה לדעת. הייתי רוצה לדעת שאתה כל כך אוהב אותי ואת הקשר שלנו, ששוחחת עם אשת מקצוע, ואתה מבקש עזרה, ואולי אפילו שאתה מבקש שנלך ביחד, ושנתמודד עם מה שצריך – ביחד. ביחד. ביחד. שנבנה אמון ביחד, ביחד, ביחד.

ובסוף, אתה מתרצה, ואומר לי תודה, ומבין את כל מה שאמרתי ומודה לי שהקדשתי לך מזמני.

ואני מודה לך שאתה כזה גבר מהמם ומסור לאהבה שבלבו, שאתה מוכן לחצות נהרות של בושה ומבוכה כדי לבקש ולקבל עזרה.

אני אוהבת אותך.