אני מאוהבת… בתודעה האנושית
אני מתרגשת כל פעם מחדש כשמתחילה מסע ריפוי עם אדם ובהתחלה הכל נראה מבולגן, כואב, לא ברור. הרגשות עזים, אפלים, מפחידים.
ואז אחרי זמן מה, כשהצלילה פנימה מספיק עמוקה, התודעה נרגעת, פוגשת את השקט שבתוך עצמה, מגלה את גודלה האינסופי, נפתחת לרוחב שבה.
אני מאוהבת באנשים ובמה שכל מי שרוצה בכך מגלה בעצמיות הפנימית, כשיש רצון, כשיש כמיהה.
מה שמדהים הוא שהדיאלוג תמיד מתחיל בסבל כלשהו, בכאב שקשה להכיל, ובמעמקי אותו כאב, אותו סבל, נמצאת אותה דממה מרפאת, אותה אהבה מאחדת שכמו מאגדת את כל החלקים שהיו קודם מפוזרים לישות אחת עוצמתית שהיא אנחנו.
אני מאוהבת בחכמה האנושית, ואולי היא בכלל חכמת היקום או האדמה, או הטבע. בכל צורה שלא נביט בה היא חכמה לא אישית, בלתי נגמרת, כזו שמביאה גם פתרונות מעשיים לשאלות האמיתיות שלנו, כזו שמאפשרת לנו להביט על כל מצב שרגע קודם היה נראה בלתי אפשרי מנקודת מבט חדשה.
אני מאוהבת באלוהים, בכוליות של החיים, בכל היש ואין, בעצמיות הריקה, והמלאה, בתנועת החיים שרוקדת בתוכנו, כשאנחנו מסכימים להיות מי שאנחנו באמת – ישויות חופשיות שקיבלו במתנה תודעה גמישה ורחבה עד לאינסוף.
תודה לכל מי ומה שמאפשריםות לי לפגוש, להיות, להתאהב. תודה.
