מעולם לא חשבתי על עצמי כך למרות שזו היתה מציאות חיי בעשרים השנים הראשונות שלי על פני האדמה.

היום אני מרגישה בת לאשה מוכה – אשה שהסכימה שייתייחסו אליה רע, ממש רע, באלימות פיזית, רגשית ומילולית. אשה שלא ידעה את מלוא עוצמתה ופחדה, פחדה שתורחק מילדיה האהובים, פחדה שמשהו נורא יותר יקרה, פחדה, פשוט פחדה, כנראה ממנו, כנראה מעצמה, מללכת עד הסוף עם מה שידעה בלבה.

אני זוכרת את עצמי מגיל שתים עשרה רבה איתה ממש, מבקשת שיתגרשו כבר, משתפת שרע לי, שרע לכולם, שרע לה, שקשה לי לראות אותה ככה שבורה וכואבת וסובלת, שהסבל שלה הוא הסבל שלי. היא היתה בוכה איתי בשקט, כמעט לא משתמשת במילים, ועדיין מבהירה לי שהאפשרות הזאת לא קיימת, מגנה על אבא, ומדגישה שעדיף שנישאר יחד כמשפחה.

כעסתי עליה כל כך, גם עליו, על החיים והעולם. כעסתי על גורלי האכזר והחזקתי את הכעס הזה הרבה שנים. אולי עד היום, תחושה של טרוניה בסיסית על המציאות כפי שהיא, והכי הרבה טרוניה עליה שזו ההשראה הנשית שקיבלתי, שזה הידע היסודי שהפנמתי על מערכות יחסים.

כילדה הבטחתי לעצמי – שלי זה לא יקרה, שלעולם לא אתן לגבר להתייחס אליי כך, שמגיעים לי אהבה וכבוד וחברות, לא ידעתי אז שלמרות ההבטחות המודעות לעצמי, ישנן בריתות לא מודעות, ואני דור המשך של נשים מוכות, חבולות וחלשות ששכחו את כוחן האמיתי.

גדלתי להיות נערה מרדנית, דעתנית, מבריקה בלימודים ובכל מה שאהבתי, חוקרת את החיים מלפנים ומלפנים, ומתעניינת יותר מכל במערכות יחסים, בעיקר אלה שבינו לבינה, רציתי לדעת איך להביא אהבה, איך ללמד אהבה, את עצמי, את העולם. רציתי לפצח את סוד האינטימיות והחברות, את סוד פתיחת הלב.

עברתי אוקיינוסים של שיעורים מאז ועד היום, לפני כעשור התחלתי להתבונן על הקשרים שלי עם גברים, כאבתי לפגוש את שרידי האשה הקורבנית בתוכי, את הריצוי, את הפחד מגברים, את הכעס עליהם ואת תחושת הנפרדות היסודית. הרשתי לגברים לפגוע בי רגשית, להתייחס אליי כנחותה, כפחות שווה, כאשה מוכה. מסתבר שלמרות ההבטחות שלי לעצמי הפנמתי היטב את דמותה של אמי, בלי ששמתי לב היא חדרה אל מתחת לעורי ולימדה אותי כל מה שאפשר על חוסר נוכחות, על חוסר הקשבה לעצמי ועל נשיות חיוורת ונטולת עוצמה.

הבחירה שלי להפוך למטפלת רגשית ולהתמחות בעיקר בנושא יחסים ותקשורת בין המינים היא כלי לריפוי עצמי, זו הדרך שלי ללמוד כל מה שרק אפשר על נשים, על גברים, על הגוף, על הלב, ולנוע אט אט לעבר מימוש מלא ואמיתי יותר של מי שאני.

היום אני אשה, חוקרת, לומדת, אוהבת. השיעורים החדשים והמיטיבים מייצרים בגופי ובתודעתי תאים חדשים, כאלה שיודעים את טעם האהבה ולא מוכנים להתפשר על פחות ממנה. אני חשה את האשה הפראית נולדת בתוכי בשנים האחרונות, מציבה גבולות ברורים שמבחינים בין “לא אהבה” ל”אהבה”, היא מלמדת אותי להקשיב לרחם ולגוף כשערים לביטוי עצמי מלא, ויותר מכל האשה הפראית עוזרת לי להשיל את התיוג ההיסטורי לטובת תובנה עמוקה יותר.

אני מבינה שבעומק הדברים ישנה רק אשה אחת בעולם הזה, והאשה הזו היא אני. כל אשה מושפעת ומשפיעה על כל הקיים, ואני יכולה לבחור ממה להיות מושפעת, ובאיזו דרך להשפיע. אינני מופתעת מהבחירה הכל כך ברורה להקדיש את חיי ללימוד של תקשורת במערכות יחסים, זה באמת הדבר היחיד שמעניין אותי, להגשים את עצמי כאשה במובן הכי מלא ושופע של המילה, ולהיות בת גאה לאמא מעוררת השראה, שהמשיכה לאהוב בכל המצבים, שגם כשצעקתי עליה היא חיבקה ברכות, שנשארה חזקה בנסיבות קשות כל כך. לימדת אותי, אמא, שהחיים הם מה שהם, ושבכל רגע כל אדם מממש הכי הרבה מאנושיותו, מנשמתו, מעצמו, שואף להיות הכי אמיתי שהוא יכול, עכשיו. בדרכך השקטה, לימדת אותי חמלה.

אמא אהובה, מקדישה לך את המילים, שאינך יכולה לקרוא כי את לא בגופך כבר שמונה עשרה שנים, הזמן טס. את בלב שלי תמיד. ואם היית קוראת את המילים האלה אני יודעת שהיית בוכה ומחבקת, אני יודעת שהיית מחזקת אותי על המסע ובוטחת בי שלמרות החשיפות, העוצמה מהדהדת.

אוהבת אותך עמוקות, אמא, אשה, נשמה. אוהבת את הנשים ואת האנשים, מסכימה ללמוד מרגע לרגע מה זאת אהבה ולגלם כמה שרק אוכל ממנה. אמן.