האילמות שבי / נכתב לכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים
לפני שבועות ספורים שכבתי על מיטת הטיפולים של המטפלת שלי. אשה שמלווה אותי מספר חודשים, מהרגע הראשון הרגשתי איתה חיבור רכות ואהבה. הרגשתי נראית, מוקשבת ואהובה.
ביום ההוא התחיל להיות קר בחוץ והחדר היה קריר. ביקשתי שמיכה, היא כמובן הביאה לי שמיכה ואני המשכתי לחוש קור ושתקתי. נאלמתי. זה לא שלא רציתי לומר לה, פשוט לא הצלחתי.
הטיפול שכולל מגע ועיסוי היה נעים ולא נעים באותה נשימה בגלל הקור, ואני שותקת.
כשהטיפול נגמר נפרדנו לשלום ובימים שאחרי הרגשתי החמרה בכאבים בגוף שבגללם הגעתי לטיפול מלכתחילה, והתחלתי להקשיב פנימה. מאד מהר הבנתי את הפער בין מה שחוויתי למה שאמרתי.
לקח לי 4 ימים עד שבכיתי את כאב האילמות, שיתפתי חברה ואז גם שיתפתי את המטפלת שכמובן אמרה שבפעם הבאה נחמם את החדר הרבה יותר.
כאב האילמות הוא השער שלי לריפוי מטראומות מורכבות שעברתי. מיניות, רגשיות וגופניות. יום אחד אספר עליהן יותר.
בשבוע שעבר צויין יום המאבק באלימות נגד נשים. עבורי זה מסע יומיומי של למידה איך לא להיות אלימה כלפי עצמי ולומר את כל אשר על לבי בזמן אמת. להסכים להיות חשופה. להסכים להיות אני.
תודה על ההקשבה.
