אמי היקרה, נפגעה בתאונת דרכים לפני שמונה עשרה שנים. מותה שינה את חיי מקצה לקצה, דרך המוות למדתי להיפתח לאהבה, שוב ושוב, מרגע לרגע, איך להקשיב רק להדרכה הפנימית באדיקות ובנחישות, גם כשהיא סותרת את כל מה שנדמה לי שעליי לעשות או לחשוב.

אמא יש רק אחת. אין תחליף לאמי, ואהבתי אליה היא כרוחב האוקיינוס, השמיים והכוכבים. אני מתגעגעת אליה וחשה בנוכחותה המיטיבה, במיוחד בימים האלה.

כילדה, אהבתי לאמא הסתתרה מאחורי הכעס שלי עליה. כעסתי עליה שהיא לא דאגה לעצמה מספיק. כעסתי עליה שהיא לא דאגה לנו, הילדים, כפי שרציתי. התקשיתי מאד, לקבל, את הבחירה ההישרדותיות שלה בזוגיות ובמשפחה.

הרגשתי את אהבתה, תמיד. אך לא תמיד הבנתי אותה, ופעמים רבות, התווכחתי איתה, וניסיתי להראות לה שהיא טועה. היא איפשרה זאת, היא הקשיבה לי באמת, ועשתה כמיטב יכולתה לפגוש את מה שהיה לי לומר.

אמא שנייה

בגיל 16, פגשתי את מיכל. היא היתה המורה שלי לפסיכולוגיה בתיכון. כבר בשיעור הראשון, הכרנו בחיבור האחר בינינו. לא היינו רק מורה ותלמידה. היא ראתה אותי במלואי, וחיבקה אותי לחיקה, ללבה, לביתה ולמשפחתה. אהבתי לומר, שהיא אמי השנייה, והיא הציגה אותי כבתה המאומצת.

אמי, ידעה על הקשר בינינו, ותמכה בכל מה שעושה לי טוב. המפגש עם מיכל הציל אותי, כך הרגשתי. אהבתה היתה, ועדיין, כל כך עמוקה ועוטפת, שיכולתי להרפות ולהנות וללמוד איך זה מרגיש, כשאהבה היא נטולת קונפליקטים, חופשיה מסבל ומלאה בטוב.

מיכל היתה האדם הראשון, ששפכתי את מלוא לבי בפניו. היא נכחה באומץ מול כל מה שסיפרתי לה, ותמכה בי, ללא עוררין. הדמעות שזרמו בטבעיות על לחיי, בכל שיחה איתה, ריפאו אותי. הרגשתי שלכאב שלי יש משמעות, ומתוכו נולדה התשוקה להירפא ולרפא.

אמא. כמה עוצמה ועומק יש במילה אחת. כמה דורות של אהבה, ודאגה, ואכפתיות ונתינה היא נוצרת בתוכה.

יש לי, לפחות, שתי אמהות. בהמשך החיים, פגשתי עוד כמה נשים, שלרגעים, או לתקופה של שנים, היו לי כאם. אני מרגישה שאמהות, היא לא רק עניין ביולוגי, אלא תדר אנרגטי ורגשי ורוחני, ושאפשרי לו לאדם שתהיה לו יותר מאמא אחת. זה אפילו מרגיש לי בריא. ללמוד מכמה נשים, להיפתח לחכמות מגוונות, ולחוות חוויות רגשיות שונות.

תודה לך אמא אהובה, שאת ישנה, תמיד בלבי. תודה שהבאת אותי לעולם, תודה שהיית לצדי בכל הרגעים החשובים. אני איתך ושלך, באשר את. אני רואה אותך, כפי שאת. מעריכה אותך, על טוב לבך, נדיבותך, יופייך וחכמתך. אני מבינה, שהישרדות, היא רובד עתיק של חכמת נשים, שעשו כמיטב יכולתן, להגן על ילדיהן ועל עצמן.

ולך, מיכל, אמי השנייה, חברתי, מורתי ואהובתי. אוהבת אותך ומודה לך, שאת – את. מלאה בשמחה והודיה שראית אותי, שחיבקת אותי, ושאת עדיין מביטה בי באותו מבט שופע ורך. את משהו מיוחד מאד.

תודה לכל האמהות, באשר אתן, באשר תהיו, באשר אתן.