מי אני בלי הצורך להגדיר כל חוויה שקורית לי כמוארת או חשוכה?
מי אני בלי ההרגל האוטומטי לקטלג, להבחין, ולהעדיף את “הטוב” על “הרע”?
אתמול, בשיחה עם חברה אהובה, נזכרתי שוב באפשרות לחיות את החיים, ולו לרגע, בלי העדפה.
שיתפתי אותה בתהיות שבלבי, במפגש עם אדם שמציף כל מיני רגשות, גם משיכה וסקרנות, וגם דפוסים חשוכים וכואבים. והיא, ברכות שאלה אותי, אם אני מסכימה, לשהות, בתוך החקירה, בתוך המפגש כפי שהוא, בלי הבחנות, בלי תוויות, פשוט בלי.
ההזמנה משכה אותי פנימה, הרגשתי שאני מסירה את “הכותרות”, זה טוב, זה רע, זה נעים, זה לא נעים, ונפתחת לאפשרות חדשה – כזו שתמיד נמצאת שם, אך לא תמיד, אני זוכרת את קיומה: האפשרות לחיות, להיות, ככה, ברגע, כפי שהוא, כי הוא קיים, כי הוא מבקש להיחוות, כי ברגע שהמוח מתערב ומקטלג אז הרגשות מתחילים לבעבע, ספקות עולים, פחדים מתערבבים ונהיה כאוס מציף ומוגזם.
אז הבוקר, יש שקט פשוט, כל מפגש קרוב עם אדם מעלה תכנים, תצורות, ביטויים, ואולי אם נהיה שם, בלי השיפוט העצמי “שככה זה לא מואר”, נוכל להרגיש את החיות המופלאה והעשירה שנמצאת ברגע ונוכל להנות ממנה במלאותה.
