#1 הכישלונות שלי
זה לא שיתוף שקל לכתוב. לא בגלל המבוכה שמתלווה לחשיפה העצמית כמו עצם הכאב שבכל אחת מהבחירות שאכתוב עליהן. בכל אחת מהן פגעתי בעצמי ובאנשים אחרים.
למרות שבאף אחת מהן לא היתה כוונת זדון מלכתחילה, אני בוחרת לקרוא להן טעויות או כישלונות, כי גרמתי כאב.
הלמידה שלי בתקופת החיים הזו היא לאהוב, וכשאני גורמת כאב, זו לא אהבה. כשאני מקבלת אחריות על הבחירות הללו, האהבה מתחילה לזרום מחדש.
תודה על העדות.
הייתי בת 12 כשהרבצתי לגילה, מכות ממש, משכתי לה בשיער, שרטתי אותה עם הציפורניים החדות שלי ובכל הכוח. כן היא החזירה לי גם בכל כוחה. רבנו.
זוכרת את הפנים האדומות שלה בזמן המריבה שקרתה בשירותים של בית הספר. אני לא זוכרת מה היה נורא כל כך שגרם לי להכאיב לה ככה.
סליחה גילה שלא ידעתי להכיל את הזעם שלי והוצאתי אותו עלייך. אני לא זוכרת מי התחילה, יכול להיות שרק הגנתי על עצמי.
הצער האמיתי שלי הוא על הכוונה להכאיב לך שנכחה בלבי באותה רגעים. ממש רציתי להכאיב לך. סליחה. אני רואה את זה. מצטערת ומתחרטת בכל לבי.
זו היתה המריבה הגופנית היחידה בחיי (אם לא נכלול את אינסוף המריבות עם אחי ואחותי).
אני סולחת לעצמי על אנרגיה משולחת רסן שזרמה דרכי בחוסר מודעות. בזכות אירועים כאלה למדתי ולומדת מאז ועד היום איך להכיל אנרגיה חזקה בתוך הגוף ולא להשליך אותה על האחר גם אם יש עלבון עמוק או כעס משמעותי. אני אחראית על רגשותיי גם בזכות החוויה הזו.
תודה על הלמידה.
בשבועות הקרובים אכתוב כל שבוע על הכישלונות הכואבים שלי. נראה כמה זמן יידרש לתהליך. מוזמניםות להיות איתי.
