#2 הכישלונות שלי
גיל 28, נפאל, אני מגיעה לקטמנדו אחרי חצי שנה בהודו, מטיילת. יש צבא ברחובות וכל האווירה במרכז העיר מתוחה ולא נעימה לי.
אשה מקומית שגם דוברת אנגלית פותחת את לבה ואת ביתה בפניי. היא מארחת אותי, בפאתי העיר, נותנת לי חדר לשהות בו ומפתח לדירה. יש בינינו אמון פשוט ועמוק באותה נשימה. אנחנו לא מגדירות זמן שאהיה שם, אבל ברור שזה לזמן מוגבל.
אני מרגישה שאני מותחת את גבולות האירוח שלה מעבר למה שנעים לה. אני מרגישה את זה ועדיין נשארת. משהו בנוחות המוכרת של הבית שלה קל לי יותר מלזוז ולהמשיך הלאה.
היא נעימה אליי ונדיבה, גם אני אליה. אבל ממש ברור לי שהיתה נקודה שחציתי – שנשארתי יותר ממה שזה היה נעים גם לה וגם לי.
סליחה קרישמה שלא ראיתי אותך. הפחד משינוי עיוור אותי לראות שזה הבית שלך, ושהשתמשתי בלב הרחב שלך יותר ממה שהיה ראוי ונכון.
אני סולחת לעצמי על הקיפאון שחוויתי שבגללו לא זזתי הלאה. אני מבינה שהייתי עייפה אחרי שבעה חודשי מסע, ומשהו בביתיות הפשוטה הזו קסמה לי.
תודה על הלמידה.
אנחנו חיים ומזינים חברה ותרבות שחוגגת רק הצלחות. נראה לי שבימים האלה אני נהנית לחגוג דווקא את הכישלונות שלי.
הכותרת של המסע שיצאתי אליו אתמול היתה “הכישלונות הכואבים שלי”, היום היא השתנתה: הכישלונות שלמדתי מהם המון. נראה מה יהיה מחר.
יש לי כוונה להמשיך לכתוב כל יום, עד שאחוש מיצוי. מוזמניםות להיות איתי ואולי לקבל השראה לצאת למסע דומה משלכם.
