#5 הכישלונות שלי
שמונה שנים הייתי תלמידה של ש’, בערך גילאים 30-38, עד לפני כעשר שנים.
הוא היה המורה שלי ואני התלמידה שלו.
בשנים הראשונות הוא היה מקור האור עבורי (לא עלה על דעתי אז, שאני מקור האור של עצמי).
בהמשך המסע התחלתי להכיר בכוחותיי שלי, וכשנפרדנו כבר הבנתי שההירכיה המובנית הזו אינה נדרשת יותר במסע שלי. גיליתי את עצמי.
נפגשנו בערב מדיטציה קבוצתי בתל אביב, חבר הזמין אותי לפגוש “מורה מואר”. המילים “מדיטציה” או “הארה” לא אמרו לי כלום באותה נקודת זמן. הייתי פתוחה וסקרנית, סמכתי על אותו חבר והגענו לשם יחד.
היה ערב מופלא ממש. המדיטציה היתה עמוקה מאד, בכיתי כשפגשתי את עצמי מעבר למחשבות שלי, וגיליתי את השקט שבתוכי. ההתאהבות הזו לא נפסקה מאז ועד היום, וש’ היה האדם שפתח אותי לעולם רחב ידיים ואינסופי של ידע ותרגולים פילוסופיים ורוחניים עמוקים מאד שהפכו למרכז חיי ראשית איתו – ואחר כך גם בלעדיו.
אי אפשר לסכם שמונה שנים בפוסט אחד.
אפשר לרפרף קלות ולהדגיש עיקרון מסוים שחזר על עצמו שהוא המקום בו לא ראיתי אותי – הכפפתי את עצמי תחת כנפיו של המורה, כאילו הוא “יודע” יותר טוב ממני. הוא תמך בזה ונהנה מזה מאד. מבחינתי הוא היה שליח אלוהים עליי אדמות, ומבחינתו – לא כל כך ברור מה אני הייתי.
למרות שהוא היה אומר שהוא אוהב אותי ואותנו – קבוצת אנשים שלימים קיבלה את השם “הקהילה” ולימים מאוחרים יותר “כת” – האהבה שלו היתה בעייתית, תלויה בדבר, משפילה לא פעם, כוחנית.
הוא נהג בתלמידיו ברמות שונות של אלימות רגשית, היה מרוכז בעצמו ובצרכיו ולא באמת ראה אותנו. היו גם תלמידים שעברו פגיעה מינית תחת ידיו באיצטלה של התפתחות רוחנית מסוג כלשהו.
אינני רואה ככישלון או כטעות את עצם ההצטרפות שלי לקבוצה שכללה אנשים מופלאים שאני אוהבת עד היום (למרות שאין לי קשר עם אף אחד מהם באמת).
אינני רואה ככישלון או כטעות את העובדה שלתקופת זמן ארוכה מאד בחרתי שלא במודע לצמצמם את עצמי ומצאתי משמעות ביחסי מורה-תלמידה. זו היתה תולדה ישירה של טראומות ילדות אלימות, שבהן אילמות, קיפאון וההרגל לא להקשיב ללב שלי הפכו להיות “האישיות” שלי.
הדבר היחיד בכל המסע הזה שאני מצטערת עליו הוא שבמסגרת חקר מיני קהילתי בחרתי להצטלם לסרט פורנוגרפי. קראנו לזה אז “פורנוגרפיה של אהבה”. היום אני יודעת שאין דבר כזה ופורנוגרפיה תמיד תהיה מבוססת על מין בהסכמה ולא על מין בתשוקה.
כלומר, היתה לי תשוקה להשתתף בסרט, הבחירה היתה חופשית לחלוטין וללא שום כפייה משום גורם, אבל להצטלם לסרט זה בעצם אומר לקיים יחסים מיניים מול מצלמה (קשה להגיד שרציתי שתהיה מצלמה בזמן שאני נוגעת בחבר) עם חבר קהילה, שלא היה חבר רומנטי שלי לפני כן.
הסכמה = אני זורמת עם הסיטואציה, מצופה ממני עכשיו לגעת בו, לרדת לו, לחייך, לגמור, אני כלל לא ערה לרצון האמיתי שלי.
תשוקה = יכולה להתקיים רק עם מישהו בחרתי בו מרצוני החופשי ובלי שום סטינג קבוע מראש כמו צילומים ותנוחות ספציפיות שמתבקשות ממני.
לשמחתי הצילומים הללו נגנזו, גם במקור הם לא נועדו לצאת לאוויר העולם אלא רק לשמש טיוטה לסרט ממשי שאכן הצטלמו בו מאוחר יותר שחקנים ושחקניות שאני לא אחת מהן.
רמת המודעות שלי לפגיעה הרגשית שלי בעצמי היתה אפסית. לא קלטתי את זה בכלל. עד כדי כך שזמן קצר אחרי הצילומים חשבתי להיכנס לעולם הפורנו עם בן זוג שהיה לי אז ולעשות מזה כסף.
רצה הגורל והמזל ואלוהים וש’ בעצמו עצר את זה. הוא שמע אותי מספרת על הרעיון בארוחת צהריים, הסתכל בעיניי ואמר לי “דורית, אל תעשי את זה”. זה כנראה היה האקט הכי אוהב ונדיב שלו כלפיי. לא היחיד. אני בהכרת תודה על ההצלה הזו. הוא הציל אותי מעצמי. לפחות לרגע אחד משמעותי.
הלמידה מכל המסע עם ש’ היא ענקית. אני בהכרת תודה גדולה ופשוטה על הלמידה שקרתה על אף ולמרות האווירה הנרקסיסטית שאיפיינה את היחסים איתו.
למדתי בעיקר – לחזור אליי, לחזור למרכז שלי, נזכרתי שאני קיימת ויודעת ומחוברת ולא זקוקה לאף אדם חיצוני שיגיד לי מה נכון לי ומי אני באמת.
אני באחריות מלאה על הבחירות שעשיתי במסגרת התלמידות והקהילה כולל הצילום לסרט.
אינני חווה את עצמי “נפגעת כת”. כלל לא. המסע הזה עיצב אותי בכל כך הרבה מובנים.
שמחה על הכתיבה הזו שמאפשרת לי לסלוח לעצמי על הצילומים האלה, להרגיש את האשה שהייתי, עם אינסוף ההתלהבות והתשוקה לחקור את החיים ולראות שבמהות לא השתניתי. רק התרחבתי להיכרות מעמיקה יותר עם העוצמה הפנימית שלי ולמדתי לשמור על עצמי באמת.
אין בי כעס או תלונה על ש’. הוא היה הוא – ואני הייתי אני. אני גדלתי. מקוה שגם הוא.
