#7 הכישלונות שלי
מזה קרוב ל15 שנים שאני מלווה תהליכי ריפוי אישיים, זוגיים וקבוצתיים.
בדרך כלל העבודה שלי מקצועית, מחוברת ותומכת באנשים שמבקשים ממני ליווי.
לפעמים אני חשה שאישיותי מפריעה לריפוי לקרות. האיזון העדין שבין הקשבה אינטואיטיבית, היגיון בריא, ידע וניסיון מופרים כאשר בחוסר תשומת לב – אני – עומדת בדרך בין מי שפנו אליי, לבין אהבה שמרפאת הכל.
ברגעים האלה התחושה היא כמו מיתר שנקרע בגיטרה, יש צליל צורם במרחב הפנימי ולפעמים גם החיצוני – רגע כזה שבו משהו פנימי בתוכי (דפוס, זיכרון, תפישה עצמית כלשהי) מפריעים לי לראות את מי שמולי.
זה רגע כואב.
אם הוא חולף תוך רגע ויש לי יכולת לתקן את עצמי – זה טוב.
לפעמים אני רואה את הצרימה או מסוגלת לקבל עליה אחריות רק אחרי המפגש כשהצרימה כבר זועקת מכל עבר.
גם אם המקרים הללו הם לא החלק המשמעותי “מספרית” מכל התהליכים שליוויתי – חשוב לי לתת עליהם את הדעת. להישאר בלמידה.
כשיש לי הזכות לשוחח על זה בפתיחות עם האנשים עצמם – אנחנו מקבלים את הזכות המשותפת להכיר גם באנושיותי ואני זוכה לקבל אחריות מלאה ולומר שטעיתי, שלא דייקתי בגישה, או במילים או באנרגיה.
עבודה אנרגטית מהסוג שאני עושה היא יצירה אומנותית, ובדיוק כמו שמכחול של צייר לא מצייר כל קו בצורה מדויקת – גם אני.
ההכרה באנושיותי בתחילת דרכי היתה משהו להתבייש בו, לנסות להסתיר אותו, ודווקא אז גם היו הרבה יותר “קווים לא מדויקים”.
ככל שאני חוגגת ומקבלת גם את החלקים בי ש”יוצאים מהקווים” וזוכרת שאהבה ממשיכה לזרום כשאני מקבלת אחריות, הכל נהיה יותר קל ויותר רך.
היחסים שאני מבססת עם האנשים שאני מלווה הם יחסים שוויוניים – יש בהם כמובן היררכיה מקצועית, משלמים לי ומצפים שאדע מה לעשות, ברור. אך ברמה הרגשית משמעות השיוויוניות היא שמותר לומר לי הכל, להביע ביקורת, לבקש בקשות שיעזרו לי לדייק את דרך העבודה. אני מעודדת שיח כנה ככל יכולתי, כי גם אם לרגע זה יכאב לי לשמוע, מהותית – באותו רגע ניתנת לי הזדמנות לאהוב בצורה שתואמת את מי שמקבל.ת ממני ליווי.
תודה לכל האנשים שמלמדים אותי אהבה.
דעו שדלתות לבי פתוחות תמיד ללמידה משותפת.
